משוררים צעירים

שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל

קשה להחליט אם "אקרוס/תיכון", ספר הביכורים של אפרת בלום, הוא ספר בשל להפליא, או להפך – ספר שמצטיין דווקא בבוסריות מענגת ומייסרת, כזאת שמקהה את השיניים. האמת היא שהוא גם

"אימא איקס" – איזה שם נהדר – ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות – הן

על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא

אם אימהות היא ירח, לי ממן כותבת בעיקר על צידו האפל, הנסתר, הפצוע. כמו נוסעת חלל שמעדיפה לחקור את המחוזות הלא מוכרים של היקום, כלומר את אלה שנכתבים עליהם פחות

מה הופך את שירתו של רועי שניידר למקורית ומיוחדת כל כך, כמעט יחידה במינה? כמו לא מעט משוררים אחרים גם שניידר כותב שירי כאב וצער, ושירי אהבה, וחורז ושוקל את

אלוהים הורגש היטב גם בספר הביכורים של יעל סטטמן, "בעניין הבערה", אבל בספרה השני, "בחוץ שקט", הוא מתייצב במרכז. או במילים ישירות יותר: הדתלש"יות של סטטמן – כלומר העובדה שהיא

חווית היסוד בשירי "הים נסוג עוד קצת", ספרה השני של אורית פוטשניק – משוררת, פיזיקאית, עורכת ומתרגמת  – היא התנגשות בין שני כוחות: מצד אחד כמיהה עזה, חדה, כואבת, ומצד

בשיר חזק במיוחד ב"היא אתה עכשיו", ספר הביכורים של איה אליה, מתארת המשוררת הרצאה בחוג לספרות שעוסקת באיליאדה. המרצה, שמדבר על גופתו הנגררת בעפר של הקטור (פריאמוס, מלך טרויה ואביו

קשה לחשוב על משוררת או משורר שכתבו במאה העשרים שירים יפים או משוכללים יותר משיריה של המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ (1911-1979). היא היתה וירטואוזית של ציור-במילים: כמעט כל אחד משיריה

יש ב"נפש מרגרינה", ספר הביכורים של צור גואטה, שיווי משקל מפתיע בין אלגנטיות וקלות כתיבה של משורר מפעם, שיודע להפריח בועות-שיר יפהפיות במינימום מאמץ ועם מקסימום משמעות, לבין רצינות וכובד

תדהמה הכתה בי כשפתחתי את ספר הביכורים של עילעיל פארן, "דיוקן של נערה עם זקן", והתחלתי לקרוא בו. ידעתי שפארן היא שחקנית רוגבי שנאלצה לפרוש מנבחרת ישראל לאחר שאיגוד הרוגבי

רומן אייזנברג – שמזהה את עצמו על עטיפות ספריו בשמו הפרטי בלבד, רומן, קצת כמו רחל וזלדה (ואולי בעצם כמו ביונסה וריהאנה) – העניק לספרו השני את השם "מפגרים ועצובים

המשוררת נעה שחם היא לשונאית שעוסקת בקווי התפר שבין השפה העברית למה שאפשר לכנות "החיים עצמם" – מה שמעבר לשפה. למשל, במשך שנתיים, בין 2018 ל2020, כיהנה שחם כיועצת לשון

כשמשורר מעניק לספרו את השם "שירים על סף" הוא רומז שהוא נמצא על סף פריצת דרך, שהוא שרוי בתנועה שעדיין לא הבשילה לגמרי אבל עומדת על סף התממשות. הוא רומז,

  את שיריה של גיתית דהן פגשתי לראשונה לפני כחצי שנה באנתולוגיה "את כל הרצון" שערכה אורית נוימאיר-פוטשניק, אנתולוגיה חלוצית ומעוררת השראה של שירה לסבית ישראלית, והם בלטו שם משתי

הדבר הבולט ביותר ב"פעמון", ספרה השני של אורין רוזנר, הוא מבטה החודר, הרואה-כל, החכם כל כך, של המשוררת. השירים היפים ביותר בספר הם שירי אהבה שבהם המשוררת מתבוננת בבן זוגה

בשירים החזקים והמסעירים שפותחים את ספרו השני מתמודד נדב ליניאל, משורר ודוקטורנט לספרות באוניברסיטת מישיגן, עם משימה קשה במיוחד – כתיבה על דיכאון מז'ורי ועל היציאה ממנו. יש כאן לכאורה