תדהמה הכתה בי כשפתחתי את ספר הביכורים של עילעיל פארן, "דיוקן של נערה עם זקן", והתחלתי לקרוא בו. ידעתי שפארן היא שחקנית רוגבי שנאלצה לפרוש מנבחרת ישראל לאחר שאיגוד הרוגבי העולמי אסר על טרנסיות להשתתף בטורנירים בינלאומיים (איסור מקומם ומגוחך בהתחשב בתוצאותיו של הליך ההתאמה המגדרית), אבל לא ידעתי שהיא משוררת מופלאה כל כך. למען האמת, עד שמישהי שמה לי את הספר ביד ואמרה "קרא" לא ממש ידעתי שיש משוררת כזאת – פארן פועלת מחוץ למרחבי הברנז'ה הספרותית, והדבר ניכר היטב, ולטובה, בשיריה: הם לא כתובים באף אחד מהדיאלקטים המקובלים בשירה הישראלית בת זמננו. זוהי שירה חופשית לחלוטין, משוחררת לחלוטין, מקורית לחלוטין. איזה מזל, שכן מעמקיו ומורכבותו של הנושא ששיריה עוסקים בו – החיים כטרנסית, על תהליך הגילוי העצמי ואינספור הקונפליקטים הכרוכים בכך – דורשים לא רק מידה רבה של חופש ומקוריות, אלא גם חיבור יוצא דופן בין חריפות לשונית ואינטלקטואלית לבין חיבור רגשי ונגישות רגשית. אמנות השירה נולדה כדי שנוכל לנסח דברים שקשה לנסח, שכמעט אי אפשר לנסח, ופארן יודעת לעשות בדיוק את זה.
בספר שלושה שערים שונים בתכלית זה מזה. השער הראשון עוסק באלימות שניחתת על טרנסית שיוצאת מהארון – במקרה של פארן: בעיקר מצד משפחתה – ובנחישות החותכת, באומץ שאין לו מידה, שנדרשים ממנה כדי לעמוד בנחשול העוינות בלי לוותר על עצמה. פארן מגייסת פואטיקה סוריאליסטית רבת עוצמה כדי לתאר את התהליך הזה, שבו היוצאת מהארון מגלה שאין לה ברירה: אם היא רוצה לשרוד, עליה לתרגם את האלימות הנוראה המופנית כלפיה – בדרך כלל בדמות התכחשות והתנערות, אי-אהבה, אי-קבלה, היאטמות, חרם, ניתוק – לגרסה נפשית, פנימית, מייסרת להחריד אך חיונית ואפקטיבית של התנגדות. לא במקרה את היציאה מהארון מתארת פארן דווקא כתהליך של שיבה לבית המשפחה שבמהלכו הכל מתהפך והתוקפנות קורסת לתוך עצמה: "אמא שלי רותחת בסיר המרק,/ כל כך חמה שאי אפשר להוריד אותה מהאש./ השלד של אבא שלי מאפיר על הכורסה./ האח הגדול מתנפח לממדים עצומים בחדר שלו,/ מנער את הטיח מקירות הבית./ האח השני מצטמק במגירה מאובקת במחסן." קשה להפריז בגודל הכאב שחבוי בתמונה הזאת.
השער השני חורג מתחום האהבה (או אי-האהבה) המשפחתית לעבר האהבה הרומנטית, וליתר דיוק: אל הקושי הגדול של טרנסיות וטרנסים למצוא בנות ובני זוג, ולא משום שהן לא יודעות לאהוב, אלא משום שכמעט כל העולם מתבונן בהן מבחוץ, ממרחק, מתוך חרדה ואי-הבנה, ולא פעם נועץ בהן מבט פטישיסטי נצלני או אלים ומאיין. העוינות הזאת יוצרת סדרה נוספת של קונפליקטים שטרנסיות נאלצות להכיל, שכן כל ניסיון לאהוב תובע בעצם תהליך סבוך ורב סכנות של היחשפות ועמידה במבחן. רבים משירי השער הזה – כמו "חלום שבור", "על קצה לשונך", ו"מתוך ליבי הסרוג" – ממש מרסקים את הלב ביופים ובכאב הניכר בהם.
אבל השער המשמעותי ביותר בספר הוא דווקא השער השלישי, שבו החוויה הטרנסית מתוארת עד כמה שאפשר מתוכה, מבפנים, או ליתר דיוק: מתוך הקרע בין פנים וחוץ שמיחד אותה. באחד השירים החכמים והחזקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, "ניסויים באנדרוגיניות", מעמתת פארן את תחושת הקריעה שמאפיינת את החוויה הטרנסית הממשית עם האידיאל האנדרוגיני המושלם והבלתי מושג שמסתתר עמוק בתוכה – אידיאל שבעולם טוב יותר, עולם של גאולה, היה אולי פורץ ממנה, מציף את העולם כולו ומאפשר לכולנו להיות א-בינאריים. אלא שבינתיים, עד שתבוא הגאולה, אנחנו נידונים לחיות בעולם חצוי ומרוסק עד אימה, כמו זה שמתואר בשיר המצורף לרשימה.
עילעיל פארן, דיוקן של נערה עם זקן, כתב