אלוהים הורגש היטב גם בספר הביכורים של יעל סטטמן, "בעניין הבערה", אבל בספרה השני, "בחוץ שקט", הוא מתייצב במרכז. או במילים ישירות יותר: הדתלש"יות של סטטמן – כלומר העובדה שהיא גדלה בצל אלוהי אברהם יצחק ויעקב ויצאה בשאלה (או התפקרה, או התחלנה, או איך שלא תרצו לקרוא למסע החיים הזה) היא הציר שסביבו הספר נע. אלה הם חיים בצילו של קונפליקט חריף: מצד אחד עולם המושגים של המשוררת – ובעיקר האופן שבו היא מפרשת את רגשותיה – הוא דתי מאוד, ומבוסס על כמיהה מתמדת להתגלות או לגאולה, כלומר לשינוי חד שיצבע את העולם כולו בצבעים נוקבים ועמוקים של אמת ויופי, חסד וסליחה. אלא שמצד שני היא יודעת – ידיעה עמוקה עד כדי כך שלעיתים רחוקות יש לה צורך לנסח אותה – שאין באמת מי שיתגלה או יגאל. כלומר יש, אולי יש, אבל הגאולה שהוא מציע היא מתעתעת ואפילו כוזבת. והידיעה העמוקה הזאת, הבלתי מנוסחת – ידיעה שהשירים משתדלים בכל כוחם לשלול ולערער – היא שמעניקה לשירתה את האנרגיה המיוחדת שלה, את הסערה הפנימית שמסחררת אותה, את יופיה.
יותר מזה: המשוררת מבינה שהכמיהה הזאת – לגאולה, להתגלות, לאלוהים – חותרת תחת חייה, ואולי אפילו מרעילה אותם. קודם כל מהסיבה שכבר נרמזה: משום שזוהי כמיהה שאינה יכולה להתגשם אלא לרגעים – מין ניסים קטנים שהמשוררת אינה מתכחשת להם, להפך, היא שמחה בהם מאוד, ומתארת כרגעים של "נסיקה", של הינתקות מהקרקע, של התגברות על כוח הכבידה – אלא שהרגעים האלה הרבה פחות משמעותיים משנדמה לה כשהיא לכודה בכמיהתה: הגאולה שהם מציעים היא לכל היותר רגעית, ולמעשה ארצית מאוד. והכמיהה לגאולה, כך מתברר, בעייתית מסיבה נוספת – משום שהמשוררת אינה משוכנעת שמדובר בכמיהה לעולם טוב יותר. להפך, דומה שלעיתים קרובות זוהי כמיהה לטוב פחות – למשהו שיבוא ויגאל את המשוררת מהדבר המסובך הזה שקרוי "חיים", על הכאב והאחריות הכרוכים בהם, למשהו שישיב את המשוררת לילדותה, יחלץ אותה מבגרותה ובעצם מהמצב האנושי – כלומר מהצורך להסתפק בחולף, בחלקי, ברב משמעי, ולתת לו תוקף שאינו נובע מסמכות חיצונית אלא ממקור פנימי.
בספרה הקודם של סטטמן זיהיתי אירוניה. אני פחות בטוח בכך עכשיו, וגם אם יש בשירים אירוניה היא אינה מבטלת את רצינותם. סטטמן חותרת למעמקי הרגש הדתי בעוצמה יוצאת דופן, שמאפשרת לה להגיע עד לשורשיו, עד לקצהו, עד לתשתית הקיומית והפסיכולוגית שלו. כמיהותיה הדתיות עזות מאוד, ודומה שרק נאמנותה לאמת גדולה מהן. לפעמים נדמה שאלוהים שלה הוא לא רק אלוהים היהודי שהיא ירשה מהוריה וממוריה, אלא גם אלוהים-שקדם-לאלוהים – לא רק הדמות שהמסורת בראה, אלא גם החלל הריק שיצר את המסורת. ולפעמים נדמה שאלוהים שלה אינו אלא משל, אמצעי תיאולוגי-פיוטי שתפקידו לחשוף את מעמקיהם ומורכבותם של רגשותיה כלפי הדמויות המרכזיות בחייה – ילדיה, הוריה, בן זוגה. מבחינה זו יש לומר שאלוהים ממלא בשיריה של סטטמן את התפקיד שמילא מאז ומתמיד: לסמן את המרחב החשוף והמבהיל שמשתרע מעבר לאנשים שאנחנו אוהבים: המרחב שבו האהבה הופכת לפחד, יאוש ובדידות.
לשירה הדתית והדתל"שית – ההבחנה בין השתיים סבוכה יותר משנדמה – יש נוכחות הולכת וגדלה בשירה הישראלית של העשורים האחרונים, וסטטמן מעניקה למרחב הזה מרכז כובד חדש ואסרטיבי. זה אחד ההקשרים המשמעותיים שבהם כדאי לקרוא את שירתה – לצד או לעומת משוררים בעלי זיקה דתית כאלחנן ניר, בכל סרלואי, עמיחי חסון ואחרים. אני מאמין שקריאה משווה כזאת לא רק תאפשר להעמיק בהבנת שיריה של סטטמן, אך גם תאיר באור מדוייק יותר את הקונפליקט בין דת וחילוניות בשירת הישראלית בכלל.
יעל סטטמן, בחוץ שקט, הוצאת הקיבוץ המאוחד