כתבי עת ואנתולוגיות

גיליון "הליקון" החדש הוא יוצא דופן: יש לו עורכת אורחת, המשוררת רחל פרץ, ורבים מהשירים הכלולים בו שונים באופן קיצוני מאלה שבדרך כלל מתפרסמים בכתב העת: הם הרבה יותר פרועים

"ספר שתף" הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה בעברית, ולא רק אנתולוגיה אלא גם מניפסט וספר הדרכה, המוקדשים לאידיאת השירה השיתופית, כלומר: לרעיון ששירה אפשר ורצוי לכתוב יחד, על ידי מחברות ומחברים

"את לא נולדת אישה", מבחר שירים ותצלומים מעשה ידי נשים שעניינם דמות האישה, הוא במבט ראשון מוצר צריכה, ספר המעוצב כאלבום, כזה שמטרתו לפתות את העין להתעכב ולהתרפק עליו, אבל

לא מעט משוררים ששירתם אהובה עלי משתתפים ב"הו!" החדש, ולכן השתוממתי כשגיליתי שרוב השירים הכלולים בו נראים לי נטולי חיים או מאולצים, כאילו משהו במנגנון הפעולה של כתב העת, באופן

שני ספרי שירה חדשים, של שי דותן וגלעד מאירי, וכתב עת חדש לשירה, "ננופואטיקה", מספרים סיפור מעניין על תולדותיה של חבורת משוררים אחת, קבוצת "כתובת", שאפשר לראות בו משל לשאלות

כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות

מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח

"לרוחב", כתב העת החדש שמופץ חינם באינטרנט, הוא תחנה מרתקת בסדרת תהליכים שפוקדים בשנים האחרונות את השירה הישראלית. נפגשים בו שלושה אתגרים שהחיבור ביניהם מתבקש אך מורכב: הניסיון להיענות למהפכת

אמיר אור פרש מניהולה האמנותי של עמותת הליקון שאותה ייסד לפני כעשרים שנה וניווט מאז בהצלחה מרשימה, ואחד מתפקידיו, עורך פרסומי השירה, נמסר לדרור בורשטיין. גליונו החדש של כתב העת

כתב העת "מטען" הזמין את אלטייב ע'נאים, משורר ומתרגם מבקעה אלע'רביה, לערוך את גליון מספר 20 שלו, וע'נאים הפך את הגיליון לאנתולוגיה דו לשונית של שירה פלסטינית צעירה. מדובר בשירה

2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות

משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא

כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק

כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה