מיקה דפני-זית

אמל"ק – א. שירה היא סימן חיים. ב. רוצו לקרוא את ספרו החדש של אלי הירש.

אז לפני כמה שבועות התחלתי ללמוד שירה – לקרוא שירה – לכתוב שירה עם אלי הירש. ובמקביל לסדנה, במקרה או שלא, יצא לאור הספר החדש של אלי "משהו מעבר לאושר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

ספר השירה הזה יוצר איזו פרדיגמה סגנונית חדשה, גם אם ברור שהיא יונקת מאילנות גבוהים ועתיקים. הספר הוא סוג של ממואר שירי שבנוי במבנה מאד ברור – שמונה עשר שירים בכל שער, בכל שיר שמונה עשרה שורות (ארבעה מרובעים ועוד דו-טור), והוא מחבר באופן מדויק, נוגע, בהיר וחד את סיפור אהבתם שלו ושל אשתו, נתי. את סיפורה של אהבה בכלל.

הסדנה בסלון של אלי ונתי היא סדנה ששואלת מה זה שיר בעצם? זו חתיכת שאלה גדולה על שירה ועל אמנות ועל החיים ועל אנשים, ואלי מביא רפרטואר של אפשרויות לחשיבה עליה מתוך מקום ייחודי שמשתקף בדמותו האנושית. בסדנה אנחנו קוראים שירה, שזה בעצם קוראים משוררים ומשוררות, שזה קוראים שירים דרך אנשים ונפש וחיים. וכן, אנחנו קוראים גם את השירים שלנו עצמנו בעזרת אותה מטריית לב וראש, שמתרחבת וגדלה בתוכנו עם קריאה של מגוון שירים שמסודרים בפלייליסטים מקוריים שאלי מסדר ובונה, ומתוך מתן רשות לכל קשת הגורלות, אלי מומחה במתן רשות.

משהו בסדנה ובספר נהיה לי אחוד, אחד.

עבורי "העולם התמלא באפשרויות, באור, זמן וחלל" כמו שכותב אלי ב'בבת אחת', השיר הפותח את השער האחרון בספר. דרך הסדנה והספר, וכנראה זה גם מה שהביא אותי אליהם, יש לי איזה יצר לצלול כדי לנשום, לצייר באותיות את מה ששכחתי, לתת עומק לזיכרון שנאלם או נתקע או נחנק או כונן, "למשות את המידע מבאר החשכה שבליבי" (המבט עמ' 98).

"ופתאום אני מבין שאהבת שנים / רבות צוברת לא רק זיכרונות אל גם שכחות, והשכחות הן כיסי / הצער והגעגוע שמעניקים לה עומק, כוח, משמעות". ')אהבת שנים רבות' עמ 73(.

ואולי זה קצת מה שקורה לי, שהשכחות מפליאות בכוחן לשפע את החיים, למלא אותם בהרבה ממה שהם בעצם מלכתחילה.

"מה זה בכלל, שיר אהבה או ממואר? מי העיקר כאן – את או אני?" שואל אלי בספר על הספר והשאלה הזו נוכחת לאורכו ולרוחבו של הספר מראשיתו ועד סופו והרבה אחריו.

כך או כך, הספר עוסק באהבה. כלומר בסיבת הסיבות. "בקיצור" כותב אלי ב"מערבולת של אהבה", השיר שכמעט סוגר את הספר – "העתיד הוא בתנועה מצל אל חיק. מהד אל לב. מן / ההוד וההדר אל הגוף המפוחד והכואב. ממדרגות / של כוח למערבולת של אהבה. אז התחלתי להבין / שהא.נשים שאני אוהב הם אלוהי האמת של חיי, שאלוהי אברהם יצחק ויעקב או כל אלוה מתיימר  / אחר אינם אלא משל. שאהבה היא יופי, יופי הוא אמת, / וזה כל מה שיש לדעת ולזכור על הגדה הזו של הנהר".

ואלי מעמיד לה, לאהבה, רבדים מצד אחד כל כך דקים ולא מתיימרים ומצד שני כל כך גדולים ומפעימים, גם אם בחריקה ובאומללות או בבושה שבהם. ומשהו בשילוב המנוגד הזה הוא כוחו של היצירה הזו.

אנחנו, הקוראים "שוכחים את הפרטים אבל זוכרים את העיקר: / את הקפיצה המרהיבה אל העולם".

כי אנושיות סיפור אהבתם של אלי ונתי הוא כה אישי שהתנקזותו לנקודה כל כך ספציפית בעולם כמו מאפשרת לו להיות תבנית לשירת חיינו אנו, אהבתנו אנו, כאבנו אנו. מרוב שאין בו ניסיון למכלול, כך הוא שלם.

כשקראתי את הספר בלגימה אחת, שלוק ממש, כל הסדנה פתאום התחברה לי בממד אחר, כי מילים על מילים שזרמו מתוך אלי כשקרא איתנו שירים, קיבלו איזו צורה מהודקת בעולם, בדמותו ובדמות סלונו בו אנו נפגשים וקוראים.

"שירי הם מעשה ידי. הם לא מתנשפים ומשתנקים כיצורים / חיים כרבים מהשירים של בנות ובני דורי. הנשמה, הנשימה, אינה / של השירים אלא שלי" (רפסודה עמ 115).

וזה בדיוק זה. זה לא שהיה או יש משהו תיאורטי בסדנה, אין כזה אצל אלי, הוא לא חוקר שירה, הוא אוהב אדם ומאשר אדם וכנותו גדולה ומרפאת עד מאד. אבל כשחוויית קריאת שירה כמו מתכנסת לתוך ממואר שירי, שיר עלילתי, פרוזה מושרת או כל שם אחר שאפשר לתת ליצירה המקורית הזו, אז נפלטת איזו אנחה. כי השירים שלו הם מעשי ידיו, הנשימה אינה של השירים אלא שלו ובכך גם שלי, שלנו, של הקוראת, של הקוראים.

אלי, תודה.