על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא בעצם חיבוק חונק, אַלְבֵּיתִי". לעיתים רחוקות טקסט הגב של ספר שירה הוא חד וחותך כל כך. לא רק שהתיאור מדוייק, הוא גם קולע לאיכות המיוחדת שריתקה אותי לספר מהרגע שהתחלתי לקרוא בו. מצד אחד ליוותה אותי ההרגשה שהקרקע מתחת לרגלי לא יציבה, שבכל שורת שיר חדשה מתחוללת תפנית בלתי צפויה, נולדת מורכבות חדשה, נולד מסתורין חדש; ומן הצד האחר התלוותה להרגשה הזאת עונג אסתטי מפתיע, שנבע מהמתח בין הנימה הנינוחה, הלא מתלהמת, נטולת הפתוס של השירים לבין תהומות הזרות והכאב שניבטים מהם. ותוך כדי קריאה הבנתי עוד משהו – ש"עונה ירוקה" הוא אחד מספרי השירה החכמים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.
הספר נפתח בפואמה ארוכה, שבורה, בת 67 פרקים, ששמה כשמו: "עונה ירוקה". די מהר מתחוור הציר המשותף לכל פרקי הפואמה – בדידות. אלא שזוהי בדידות עמוקה במיוחד, מרובת פנים וממדים, כזאת שאי אפשר לצמצם לסיפור ברור, ליניארי, שמחבר היטב סיבות לתוצאות ומניעים למעשים. הפואמה, כך נדמה, משרטטת מערכת יחסים משמעותית ומתמשכת בין אישה לגבר, אלא שהבדידות חונקת אותם מכל כיוון – בתוך מערכת היחסים ומחוצה לה, לפני פרידה ולאחר פרידה, ולא רק בחייהם אלא גם לאחר מותו של אחד מהם. גם המקור לבדידות אינו ברור – מי מהם אינו יודע או אינו רוצה לאהוב? הוא? היא? שניהם? ואולי מה שמכשיל אותם היא הפטריארכיה? או דרך העולם? כל האופנים השונים שבהם אנחנו מסבירים לעצמנו מערכות יחסים מחלחלים זה לתוך זה, והתוצאה היא בעת ובעונה אחת טוטאלית באופן מכאיב וריאליסטית להפליא.
מדי פעם נרמז שמדובר במערכת יחסים אלימה, וההכחשה לא לגמרי משכנעת, אבל אפילו האלימות הזאת, על כך כובדה, מצליחה להיספג בתוך המכלול, שהכאב המקופל בו מסרב להיפרט לפרטים או להתכנס לסיפור ברור עם מוסר השכל. במקום אחר בספר שואלת המשוררת: "מה אלים יותר – המדינה, הנפש או המדינה שבפנים?" והתשובה די ברורה: סביר להניח שהמדינה, אבל גם לנפש יש כידוע יכולת יוצאת דופן להתעלל בעצמה. והתחרות האינסופית הזאת, הבלתי ניתנת להכרעה, שבין מה שבפנים (נפש) ומה שבחוץ (כל השאר – הזולת, המדינה, העולם), היא שמעניקה לשירי הספר את כוחם – למשל: לשיר הארוך, היפהפה, "המפלצת", שמצליח לחבר דיסטופיה אקולוגית מוחצנת ורבת הוד עם כאב מופנם ואפילו מבוייש מאוד. ושוב הטקסוט על גב הספר מדייק כשהוא כותב על שיריה של ובר שהם מצליחים להכיל "את הרגע האינטימי ביותר לצד החזון הדיסטופי ביותר ולהישאר ברורים, צלולים ומקוריים".
הבדידות המתוארת ב"עונה ירוקה" כה עמוקה, שקשה אפילו להחליט מה המשוררת רוצה – להחלץ ממנה או להשלים איתה, לדבר בגנותה או בשבחה. ואולי הדרך הטובה ביותר לגעת ביופים של שירי הספר היא לומר שובר מעדיפה תמיד את האמת – האמת הרגשית, העקרונית, המטאפיזית, לאו דווקא האמת הביוגרפית – גם כאשר היא סבוכה להחריד או מרה כלענה. האמת תמיד עמוקה יותר, עשירה יותר בפרטים ובאפשרויות, ואפילו יפה יותר, מהשקרים שאנחנו מנסים לדחוק אותה אליהם. מדובר כמובן באמת מסויימת מאוד – האמת על הבדידות. וסביר להניח שיש אמיתות אחרות שעליהם כותבים משוררים אחרים. אלא שובר – וזה מה שמושך את הלב בכתיבתה – מתמסרת לאמת שלה עד הסוף, ועושה את זה בתקיפות אבל גם בסטייל, במין עדינות יוצאת דופן, בפשטות מתעתעת, אפילו בחן, כי על אף שבדידות היא העיקר, והכאב הוא בלתי מוכחש, אין בשיריה אפילו רמז לרחמים עצמיים (ואם יש רמז כזה, הוא מודע לעצמו), והניקיון הזה מעניק לשיריה איכות קריסטלית, בדולחית, כמעט יהלומית.
לילך ובר, עונה ירוקה, נצח