חווית היסוד בשירי "הים נסוג עוד קצת", ספרה השני של אורית פוטשניק – משוררת, פיזיקאית, עורכת ומתרגמת – היא התנגשות בין שני כוחות: מצד אחד כמיהה עזה, חדה, כואבת, ומצד שני הפנית גב, סירוב, נטישה. הכמיהה היא של המשוררת. הסירוב הוא של העולם, בדרך כלל של אישה נחשקת. בסירוב יש לעתים קרובות משהו מתעתע – יש בו קיטועים, חורים, רגעים של היענות חלקית או לפחות של תקווה להיענות שמבעירים את הכמיהה, אבל מה שהכי בולט בסירוב הזה הן אדישות ואכזריות, ומתברר שגם הן תורמות את חלקן להבערת הכמיהה. אפשר לומר שהכמיהה עצמה – כמיהה ארוטית באופן מובהק – היא הגיבורה הבלתי מעורערת של הספר, וכדי לבסס את מעמדה כגיבורה בלתי מעורערת המשוררת מבטיחה שלא יהיה לה מתחרה או מענה: העונג הצפוי או הנחמה שבאהבה תמיד חומקים ומפנים מקום להוויה שאין בה אלא תשוקה בלתי נגמרת. והתשוקה הזאת, שאין לה סוף, נאלצת לעבור לפעמים מטמורפוזה מבהילה – לדיכאון, זעם, התרסה נואשת – אבל תמיד נשארת נאמנה לעצמה: "תשוקת זכוכית חדה, לוהטת וחותכת".
ובזכות התשוקה הזאת יש בשירים משהו מסחרר. אפשר ממש לחוש איך היא מרקידה את המילים, וסוחפת אחריה את הקורא.ת אל תוך המערבולת שבתסכול – תסכול שאינו אלא תשוקה מועצמת, פעורה, בודדה. פוטשניק מסחררת את התשוקה בין השאר באמצעות שימוש מופלא בחרוז ומשקל. השירים בנויים לתלפיות ולעיתים קרובות הם גם צלולים מאוד. המוזיקה, התחביר, הנימה, הדיקציה, הלוגיקה – הכל מושלם. מה גם שמשהו במסלול התשוקה, בהתנגשותה עם הסירוב, תמיד מוסיף לשיר עומק לא מפוענח, והצלילות – כמו התשוקה – מתנפצת בלי להיעלם, ממש כמו זכוכית שנסדקת, שאינה מוותרת על שקיפותה גם כשנוספת לה שכבה של אובך.
אפשר לומר שהתשוקה היא המובן מאליו בשיריה של פוטשניק, המשען הקבוע שאפשר לסמוך עליו, ואילו הסירוב תמיד משנה צורה, נודד, מתעתע. לפעמים טבעו קצת יותר ברור – למשל: כשהמסרבת היא דמות טיפולית, פסיכולוגית, שלא מוכנה לשתף פעולה עם הפנטזיות של המטופלת, אבל לעיתים תולדות הסירוב מובנות פחות: האם המסרבת היא בת זוג לשעבר, או מישהי שרק השתעשעה ברגשותיה של המשוררת? ואולי בעצם מדובר במישהי שלא לגמרי מודעת להם? גם לא תמיד ברור עד כמה הסירוב הזה הוא גורלי, בלתי נמנע, צפוי מראש – עד כמה הוא אספקט בלתי נפרד של התשוקה עצמה. ואולי הוא רק מעצור זמני שמעבר לו מסתתרת היענות?
בספר שבעה שערים וכל אחד מהם חותר לשיאים משלו. הראשון מציג את גיבורת הספר – התשוקה הארוטית, על הכאב הגדול שכרוך בה. בשני מרוכזים כמה משירי הכמיהה הנכזבת המדוייקים ביותר שאפשר לקרוא בעברית. השלישי מספר סיפור עצוב וסבוך על התבגרות לסבית, ועל הסירוב הקדום שגרם למשוררת לנסות – בלי הצלחה, כמובן – להתכחש לעצמה ולהסוות את עצמה כסטרייטית. השער הרביעי מספר כיצד התשוקה הלא נענית הופכת לחוסר אונים, זרות ודיכאון. החמישי מעמיד את התשוקה והסירוב בהקשר משפחתי וטיפולי, ומלמד את הלקח החשוב ביותר – שכל הפיכחון שבעולם, כל החוכמה, לא ישכנעו את המשוררת לוותר על התשוקה, גם אם כרוכים בה סירוב ויאוש. השישי עוסק בתשוקות וסירובים מהסוג הלא ארוטי – כמיהה לתהילה, למוזה, להתגלות, לצדק, לצדקנות. ובשער השביעי, החותם, נתקלת התשוקה בקו הגבול שלה, מתנפצת והופכת לזעם נורא, ממית ומכלה.
שיריה של פוטשניק מתבלטים בזכות המתח הגדול שאצור בהם – בין תשוקה לסירוב, בין צלילות למסתורין, בין משקל וחרוז סדורים למוזיקליות נינוחה ומתערסלת, ובעיקר בין פיכחון, שדוחה כל פנטזיה או העמדת פנים, לבין נאמנות עד כלות לתשוקה, גם כשהיא אירציונלית והרסנית וחסרת סיכוי. ושם, בין רציונליות עיקשת ואירציונליות עיקשת, נולד יופיה המיוחד של שירת פוטשניק.
אורית פוטשניק, הים נסוג עוד קצת, אפיק