מה הופך את שירתו של רועי שניידר למקורית ומיוחדת כל כך, כמעט יחידה במינה? כמו לא מעט משוררים אחרים גם שניידר כותב שירי כאב וצער, ושירי אהבה, וחורז ושוקל את שיריו, אז מה הדבר שהופך דווקא את שיריו לבולטים באחרותם על רקע השירה הישראלית הנכתבת היום? מה גם שכעת, בעקבות פרסום "נבוך בארץ", ספרו השלישי, הבשל והמגובש מכולם, דומה שהייחוד הזה בולט מתמיד. כששניידר מסיים אחד משיריו – שיר תלונה על הצער שהסב לו אחיו בילדותו – בשורה "אולי זה למה שתמיד כל כך אני אני", אנחנו מהנהנים בהסכמה, לאו דווקא בגלל שהשתכנענו שאחיו אכן אחראי לאחרותו, אלא משום ששניידר הוא באמת "כל כך אני", כלומר: כל כך הוא – נאמן לעצמו, אחר ומיוחד. ונדמה שאפילו בשורה הזאת עצמה, "אולי זה למה שתמיד כל כך אני אני", שיש בה צירוף יוצא דופן של גמגום ורהיטות, זרות ועבריות, כובד וקלות, הייחוד הזה ניכר.
אז מאיפה בדיוק הייחוד הזה? כמו תמיד נחוצים שני הסברים. הראשון נוגע לעברית ששניידר מעצב בשיריו, ובכלל לסגנון הלשוני והפואטי המיוחד שלו. שניידר הוא בלשן, זה מקצועו האקדמי, ויש לו אינטימיות עמוקה עם העברית על כל תולדותיה וגרסאותיה, הן אלה שבתוכה (עברית מכל המקורות והזמנים) והן אלה שמחוצה לה (שפות אחיות כערבית, אכדית וארמית, אך גם ידידות כאנגלית, אידיש והולנדית). אלא שהוא נעזר באינטימיות הזאת לא כדי לציית לאיזו "עברית נכונה" כמו סטונדטים רבים ללשון עברית, אלא להפך – כדי להרחיב את האפשרויות הלשוניות העומדות לרשותו, לשוטט כמו דולפין חופשי ומאושר באוקיינוס לשוני רב ממדי, ולשלות ממנו בכל חוף קונכיה לשונית חדשה, אחרת, שאינה שייכת לאף אחד, ואולי שייכת רק לו.
צריך להעיר שדווקא מבחינה זו שניידר אינו יחיד במינו – דומה לו במידה רבה משוררת נפלאה אחרת בת דורו, נועה שחם, גם היא משוררת-לשונאית שהידע הלשוני המעמיק שלה מאפשר לה לעצב מרחבים מילוליים מפליאים ביופים הזר. גם שחם, כמו שניידר, כותבת בעברית שורשית מאוד ועם זאת כמעט ירחית או חייזרית, כזאת שספוגה בה חוכמה לשונית ולא רק לשונית, כי דקדוק, במיטבו, הוא השער לכל החוכמות.
ולשניידר יש ייחוד נוסף, לא פחות משמעותי: הוא כותב במידה רבה נגד עצמו. שירה, בעיניו, היא מלכודת שחושפת את המשורר בחולשותיו – בצערו, בנפילותיו אל תוך דכדוך או פחד, בתחושת הזרות המבהילה שלו הן ביחס לזולת והן ביחס לעצמו, וכו' וכו'. והוא כמובן צודק – לא ברגשותיו המרים (המשותפים לכולנו) אלא בהבנה שזה מה ששירה עושה: חושפת אותנו. מפקירה אותנו למילים וללא-מודע שאצור בהן. ושניידר לא רוצה ליפול בפח הזה, אבל שוב ושוב הוא נסחף אחר כוח גדול ממנו – הכורח לכתוב. ובעיקר: הכורח לכתוב אמת. את האמת על חולשותיו וכאביו וצערו, אבל גם את האמת ההפוכה – על ייחודו וכוחו.
והמלחמה הפנימית הזאת, בין הרצון לשמור על פאסון ולשלוט בזרם האינפורמציה, לבין הכפיה המשוררית לתת למילים להוביל, מעניקה לשיריו של שניידר את צורתם המיוחדת כל כך, שבאמת דומה לא פעם לקונכיה או ספירלה. שמו של אחד מהם הוא "לדעת להפסיד", וקשה לחשוב על שם מדוייק מזה לשיר של שניידר – שוב ושוב מלמדים שיריו שרק מי שמוכן להפסיד בקרב נגד השירה, ורק מי שמודה בתבוסה הזאת ומעז להעניק לה צורה מוחשית, יכול לשים לה גבול ולקום ממנה: לשרוד, להתנחם, לאהוב. ואכן, התבוסה המתוקה ביותר ששניידר כותב עליה היא התבוסה שבאהבה – כי שניידר אולי היה רוצה לא להזדקק לאיש, להיות יחיד ומיוחד, נטול אח ורע, אבל מדי פעם הוא נכנע לכוח המצווה עליו לכתוב שיר לאהובו שבו הוא מודה: אני אוהב אותך. בבקשה אל תלך.
רועי שניידר, נבוך בארץ, מוסד ביאליק