בשיר חזק במיוחד ב"היא אתה עכשיו", ספר הביכורים של איה אליה, מתארת המשוררת הרצאה בחוג לספרות שעוסקת באיליאדה. המרצה, שמדבר על גופתו הנגררת בעפר של הקטור (פריאמוס, מלך טרויה ואביו של הגיבור ההרוג, יצא מגדרו כדי לפדות את הגופה מאכילס), רוצה כנראה לחבר את האפוס העתיק למציאות הישראלית ואומר: "כמו חלקי גופתו של לוחם השייטת ההוא, בשנות התשעים, ההמון שחגג את בשרו של המת, איך קראו לו?" ומי שמרימה יד ועונה היא המשוררת: היה זה אחיה, איתמר אליה, לוחם השייטת שגופתו נותרה בלבנון, והוחזרה לארץ רק כעבור כתשעה חודשים בתמורה לגופתו של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חזבאללה.
בבת אחת מעניק לנו השיר לא רק את הסיפור הביוגרפי שעומד בבסיס הספר (ובבסיס הסרט החכם והעדין "דפיקה בדלת" שאליה יצרה יחד עם אוהד מילשטיין), אלא גם את המתח החריף שמניע אותו, מתח בין שני מימדים מתנגשים של אבל: הכי פרטי, שהוא תמיד לב העניין, והכי ציבורי – האבל כספקטקל לאומי, כחומר לעיבוד טלוויזיוני, קולנועי, ספרותי. מתוך השירים עולה בבירור שהמשוררת איבדה את אחיה לפחות פעמיים (אין אובדן חד פעמי; כל אבל הוא חוויה מתמשכת, חוזרת על עצמה, גלית) – פעם כשמת, ופעם כשנחטף על ידי מנגנון השכול של צה"ל והתקשורת הישראלית. האובדן כפה עליה מצד אחד התבגרות מהירה מאוד – כבר כשהיתה בת 13 חייה נקרעו ומשפחתה נקרעה – ומצד שני התבגרות איטית במיוחד: היה עליה לפלס לאיטה את דרכה מהשכול המשפחתי והלאומי שלתוכו נקלעה אל האבל הפנימי, הפרטי, הרב ממדי, של אחות אחת על אח אחד, ולכתוב את היצירה שלה, האפוס שלה, הספקטקל שלה: ספר השירים "היא אתה עכשיו".
הספר יוצא דופן ביופיו. הדרך של אליה להחלץ מהאספקט הלאומי של האובדן היא לא להתעלם ממנו אלא להעמיד מול הרצף המדומה שהוא מציע מערכת של קיטועים, גמגומים, הדהודים, התפרקות ושתיקה. צריך לומר שאובדן של אח, גם כשהוא לא מחובק על ידי האומה, מחייב לעיתים קרובות דרך ארוכה: אבלם של ההורים נמצא שם תמיד, ולא פעם הוא מאיים לגזול מהאחות לא רק את הזכות לאבל משלה אלא גם חלקים מאהבת הוריה. וזה מה שאליה מדגישה בשירים שפותחים את הספר, שירי השער "היא": את מבוך יחסיה עם אמה השקועה ביגונה. האמצעי הפואטי העיקרי שמאפשר לה לשרטט את המבוך הזה הוא שימוש מודע לעצמו בגופים הדקדוקיים "היא" "את", "הוא", "אני", "אתה" – שוב ושוב הם מתחלפים זה בזה ונחשפים בפריכותם: מי הנעדר – האח? האחות? האם? ומי האבלה – הבת, האם, ואולי אמה של האם (גם היא אם שכולה)? המבוך המשפחתי מתגלה כמבוך פנימי, שבו המשוררת מתקשה לזהות את קולה שלה.
ואז, לאחר שהקול הזה נאסף וחולץ, הספר ממריא. תחילה, בשער "אתה", הוא נחשף בשירים מופלאים שמוקדשים לסדרה של דמויות גבריות פנימיות וחיצוניות, ממשיות ומיתולוגיות. מתרחשת בשירים הללו מטאמורפוזה מבהילה אך פלאית: המשוררת מגלה שגוף של גבר, כנראה גופו של האח המת, עוטף אותה כמו בגד, כמו עור שני – "אני בו הוא לא בי" – והגילוי הזה מתרחש במקומות הכי פרטיים, אינטימיים, משתוקקים: במין, באהבה, בכתיבה. יש בשירים האלה מידה נדירה של חופש ויצירתיות: המשוררת מבהירה שהיא נחושה לחיות את חייה במלואם ומתוך כך גם את אבלה במלואו. ואז, בשער השלישי, "עכשיו", הסיפור שב ונגלל מבעד לפריזמה של יחסי המשוררת עם דמות אם – ספק מאהבת, ספק מטפלת, ספק דמות שהופנמה (קצת כמו "ראנא" של חדוה הרכבי), והשיר מגיע לשיאו בחיזיון מרהיב שבו המשוררת מתגלה לעצמה כקרע, כהעדר, כתהום, שדרכם היא שבה ומבקיעה שביל אל העולם.
איה אליה, היא אתה עכשיו