משוררים ותיקים

"דברי הימים", ספרה החדש של המשוררת דיתי רונן, הוא הטוב והמשמעותי בספריה עד כה. לפני שמפליגים לייחודו הפואטי, והוא בהחלט מיוחד, כדאי להצביע על מרכז הכובד האוטוביוגרפי שלו – החודשים

הדבר הכי בולט ב"פזור", ספר שיריו השלושה-עשר של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ', היא הדלות המכוונת, הגלויה, של השירים הכלולים (או ליתר דיוק הפזורים) בין דפיו. דלות עשויה להיות ערך אסתטי

במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או

כשאני שואל את עצמי מהם שיריו של ויזלטיר שהתאהבתי בהם בנעורי והם עדיין אהובים עלי עכשיו, מהם השירים שנותרו חקוקים בליבי למרות כל התהפוכות שעברו על השירה הישראלית בעשרות השנים

ספר שיריו החדש של רפי וייכרט, ה27 במספר, הוא אחד מספריו הטובים ביותר, אולי הטוב ביותר אי פעם, ואחד מספרי השירה היפים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא נוגע בעניין שמאז ומתמיד

ספר השירים החדש של הסופרת וחוקרת התרבות חביבה פדיה נפתח בשיר שעורר בי חיבה מיידית, כי יש בו מחווה גלויה לשיר אהוב על רבים וגם עלי, "לאהבתי כשתשכים" של יאיר

לספרה החדש העניקה נורית זרחי שם כה יפה, "דוגמת העולם". כולנו מכירים את הדוגמה הזאת, המקצב הזה, ההדפס על האריג שהעולם עשוי ממנו – יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות,

ב"תפרים" חוזר ארז ביטון לרגע הנורא ששינה את מסלול חייו, רגע פציעתו והתעוורותו, כאשר רימון שמצא בשדה התפוצץ בין ידיו. הדבר קרה כאשר ביטון היה כבן עשר, ב19 בנובמבר 1951.

מאז שאני זוכר את עצמי (או ליתר דיוק: מאז שנעשיתי משורר צעיר) אהרן שבתאי מילא תפקיד מכריע בהתפתחותי ככותב וכקורא שירה, ובעצם לא רק בהתפתחות שלי: משוררים צעירים נהו אחריו

הברית של אמירה הס עם מקורותיה של השירה העברית, בעיקר עם הטקסט התנ"כי, היא טוטאלית. היו מעט  מאוד משוררים במאה ומשהו השנים האחרונות שהיו קרובים אליו כמוה, ואני חושב בהקשר

לחלק משיריה המוקדמים העניקה מאיה בז'רנו את השם "עיבוד נתונים", מונח שהיה נפוץ בעולם המחשבים של שנות השבעים, והשימוש בו סימן יומרה לכתוב שירה מסוג חדש – "מדעית", "מדוייקת", "ממוחשבת",

זה קורה למשוררים הכי טובים, שבנסיבות מסוימות משהו פתאום מזייף אצלם, אולי יוצא מאיזון. ובשירה האיזונים האלה קשורים ברובם לשיווי המשקל בין מילים למשמעויות, שפה למציאות. כשהשפה נדחקת הצידה, השיר

אם שואלים מהו מרכז הכובד של השירה הישראלית בת זמננו, אם מבקשים לתאר את הציר שסביבו היא נעה, התשובה הפשוטה ביותר תהיה: חפשו בשירתה של שולמית אפפל. אפפל היא המשוררת

על "אררט", ספר שיריה הקודם של נורית זרחי שראה אור ב2015, כתבתי שהוא "ספר השירים היפה ביותר שזרחי כתבה אי פעם" והוספתי שהוא "ספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף".

משוררים מכל הדורות האמינו, או העמידו פנים שהם מאמינים, שיופיה של שירתם יעניק לה ולהם חיי נצח בזיכרון התרבותי שבתוכו ולמענו הם כתבו. גישתה של שולמית אפפל לסוגיית הזיכרון והשכחה

כולם מכירים את תופעת השירים הגנוזים, ואת העובדה שלפעמים הם כל כך יפים שקשה שלא לתהות למה הם נגנזו, אבל מבחר השירים של רנה שני (1937-1983) מלמד שיש סוג אפילו

אהרן שבתאי היה תמיד משורר יוצא דופן, מתריס ומפריז, שמתמחה בכתיבת שירים שעלולים להיראות במבט שטחי מפוטפטים, כמעט נטולי מובן, או להפך, מחוספסים ללא תקנה, בוטים מדי, ולכן היתה לו

אגי משעול עושה את זה שוב: מפרסמת ספר חדש שאינו נופל במקוריותו ובכוחו מקודמיו הלא-מעטים, ומשרטט פרק חדש במסעה הפואטי של אחת המשוררות הכי שמחות ומוארות – אם את תרצו