יש ב"נפש מרגרינה", ספר הביכורים של צור גואטה, שיווי משקל מפתיע בין אלגנטיות וקלות כתיבה של משורר מפעם, שיודע להפריח בועות-שיר יפהפיות במינימום מאמץ ועם מקסימום משמעות, לבין רצינות וכובד ראש של אדם צעיר שנאלץ להאבק על כל אספקט של חייו בעולם הזה: זכרונותיו, כמיהותיו, פחדיו, דמותו, מקומו בעולם. היכולת לשורר ברצינות גמורה על חוויות קשות ומורכבות, על בדידות ומוות וניכור הורי ותהליכים סבוכים של יציאה מהארון, ולעשות זאת באופן כל כך נהיר, פתוח, מלא חן, ריקודי, רווי בהומור עדין – היכולת הנדירה הזאת הופכת את גואטה לבשורה פואטית מלהיבה ובעיקר נחוצה מאוד.
עורך הספר הוא דורי מנור, שרגישותו הרבה למסורת הספרותית על דגשיה הצורניים בולטת מאוד בספר. ההוצאה היא קתרזיס בעריכת יואב גלבוע, והחיבה של גלבוע לשירה נגישה, פופית או רוקנרולית, ניכרת גם היא. אפשר לומר שמדובר בחתונה מאושרת שמיטיבה עם שני הצדדים – שירתו של גואטה (אולי קצת בדומה לשירת לסקלי בזמנו) היא קלסיקה שלגמה ממעין הנעורים של הפופ, או להפך – רוקנרול שיש בו משהו מעוגל, רחב יריעה, מלא חוכמה, בהיר, קלסי.
לגואטה יש שני חושים פואטיים משוכללים: האחד הוא חוש רטורי או לוגי שיודע להפוך כל כאב לטיעון עם פואנטה מפתיעה, כל כמיהה לפרדוקס וכל אמירה חודרת על החיים לחלל מרווח של אפשרויות סותרות-לכאורה, והאחר הוא כישרון יוצא דופן לצייר במילים. והשילוב בין שני אלה הוא לא פחות ממדהים: תוך הישענות על האלגנטיות הצורנית שלו, הרטורית והלוגית, מצליח גואטה לרקום חזיונות רבי כוח שיש בהם מצד אחד עוצמה נבואית אפלה ומצד שני יכולת ריחוף של פנטזיה ענוגה ומענגת.
הספר עבה מאוד – קצת עבה מדי. יש בו שמונה שערים המתפרשים על פני עניינים רבים, ובכל זאת בולטים בו שלושה תכנים מרכזיים. האחד, שכבר נרמז, הוא סיפורה של יציאה מהארון שכרוכה בכאב ובאובדן. סיפור היציאה מהארון מגיע לשיאו במחזור "התבוללות" שמתאר סיפור אהבה בין יהודי לערבי, על הדמיון בין האוהבים – שניהם ממשפחות דתיות או מסורתיות שהיציאה מהארון נתפסת בעיניהן כחורבן – ועל ההבדל ביניהם: "אהובי עוזר לזקנה/לחצות את הכביש./ היא שואלת לשמו בחיוך,/ ולמשמע מבטאו/ קולה מחריש." זה מחזור מוצלח במיוחד דווקא בזכות נכונותו של גואטה לכתוב על אהבתו בבהירות ובישירות, בלי להתפתל ולהתחכם אפילו לרגע, אבל גם בלי לוותר על הצורך העמוק שלו ביופי, בחן צורני, בדיוק ובחוכמה.
תוכן נוסף שבולט בספר הוא הכפילות של גוף ונפש והיחסים הסבוכים בין השניים. יש בספר שירים חזקים ומתריסים עד מאוד על פולחני המין והגוף של חלקים בקהילה ההומואית. יש בו שירים לא פחות מסעירים על המתח בין סקס לאהבה, ועל הצורך להתרוקן לגמרי מחותמו של האהוב – מנפשו, מגופו – כדי לשרוד את הפרידה, כלומר את מות האהבה. ויש בו גם שירים מרתקים על מקומו של הדיכאון ברצף גוף/נפש – בזיקה שלו לגוף שמתכחש לקיומה של הנפש או לנפש שמתכחשת לקיומו של הגוף.
והתוכן הבולט השלישי הוא המוות, הלא הוא הפרידה האולטימטיבית של אדם מאדם ושל גוף מנשמה: גם מותם של אהובים – בעיקר מותה של סבתא פרסיאדה, הדמות היחידה במשפחה שאיכשהו, בדרכה, הבינה וקיבלה ותמכה – וגם מחשבת מותו, או נבואת מותו, של המשורר עצמו. יש בשירים האלה אינטימיות מיוחדת במינה עם המוות שהמשורר משתמש בה לצרכים רבים – כדי לחשוב על אימהות ואבהות; כדי לחשוב על סקס; כדי לחשוב על ריבוי מיני ואל-מיני; כדי לחשוב על הנצח; ואפילו כדי לחשוב על דברי תורה וגימטריה, למקרה שרב יתעקש להשתתף בהלוויתו.
צור גואטה, נפש מרגרינה, קתרזיס