המשוררת נעה שחם היא לשונאית שעוסקת בקווי התפר שבין השפה העברית למה שאפשר לכנות "החיים עצמם" – מה שמעבר לשפה. למשל, במשך שנתיים, בין 2018 ל2020, כיהנה שחם כיועצת לשון לחדשות כאן 11, עבודה שהיא מתארת בספרה החדש כמאבק בלתי פוסק: קרב בין העברית הנורמטיבית לעברית החדשותית. גם שירתה של שחם נראית לעיתים קרובות כזירת קרב כזאת – קרב בלתי פוסק בין שתי אלוהויות שהן לכאורה אחיות: שירה ודקדוק. היחסים ביניהם לא חייבים להיות אלימים, כמובן. אפשר פשוט לכתוב שירה שמצייתת לחוקי הדקדוק ואפילו מדגישה אותם, אלא שאצל שחם לדקדוק – כלומר למארג הלשוני עצמו על הכללים שמארגנים אותו – יש נטיה לא רק להשתלט על פני השטח של השיר אלא גם לפתל ולהכשיל את זרימתן הנוחה של המשמעויות: כאילו המילים חותרות ללא הרף תחת עצמן כדי ליצור תנועה מתמדת של הזרה, היסוס, מחשבה שניה, וכאילו המשוררת טומנת בהן מוקשים של משמעויות נסתרות, בלתי צפויות, שעלולות בכל רגע להתפוצץ, ובאמת מתפוצצות מדי פעם, בעיקר כשהשיר נוגע במה שמעבר לו – במה שכיניתי קודם "החיים עצמם".
התוצאה היא שירה רבת יופי, יחידה במינה, שכתובה במין "עברית אחרת" – קשה לפיענוח אבל מהפנטת – מין כנענית או אוגריתית של עולם מקביל. החיכוך המתמיד בין מילים ומשמעויות, וליתר דיוק: בין רגשות קשים, מתפרצים, גופניים מאוד, לבין תבניות לשוניות נוקשות שנדרשות להתמתח ולהתכווץ כדי להכיל ולהסתיר גם יחד את הרגשות הללו – החיכוך הזה יוצר את ההרגשה שהשירים חרותים באבן. והסיבה שהם חרותים – באבן, בסלע, אולי אפילו בבשר – היא שמעבר לפני השטח הדקדוקיים המיוחדים שלהם, התכנים של שירת שחם הם אוניברסליים: שחם כותבת שירים על החיים. על החיים עצמם. על הזמן החולף ותביעותיו. וליתר דיוק על התבגרות: על הקרב הפנימי בין הרצון לצלול אל תוך החיים על כל מה שמבהיל ומאיים בהם, לבין הרצון ההפוך – לרחף מעליהם ולהישאר צעיר/ה לנצח.
את הקרב הזה מתארת שחם בפואמה שהעניקה לספר את שמה, "המפלצת תוחלת", כקרב בין שתי ישויות אלגוריות – "תוחלת" מצד אחד, שמקובל לפרש כתקווה אבל משמעותה העמוקה יותר היא יעוד, תכלית, משמעות, ו"אביה" מצד שני, מין משחק בין גרסה נשית של אב, כלומר של גבר, לבין תשוקה או יצר. ואפשר לשער שבעוד אביה מייצגת את קוטב הגוף, הבשר, החיים עצמם, תוחלת מייצגת את קוטב הנפש, השכל, השפה והדקדוק שמתיימרים להעניק לחיים צורה ומשמעות, כלומר להפוך אותם לסיפור. ואף על פי שהפואמה מפרידה לכאורה בין תוחלת לאביה, שתיהן אינן אלא השתקפויות של המשוררת עצמה, שנוטות להיפרד אך גם להתלכד: גוף עם נפש, בשר עם שכל, תשוקה עם היסוס ופחד, תהום-החיים-עצמם עם הסיפורים שנולדים מתוכה אך גם ממהרים להעלם במעמקיה.
וככל שמעמיקים בקריאה כך הולך ומתברר שמוקד הספר – כלומר החוויה שמעניקה לרוב השירים את ציר המשמעות העיקרי שלהם – אינו שפה או דקדוק אלא חוויה גופנית מאוד ועם זאת הרת משמעות: הריון, על שני המשעולים שהוא פותח – הפלה ולידה. מוות וחיים. שכול ואמהות. ומה שמייחד את עלילת ההריון אצל שחם היא הצד הכאוב והסבוך שלה. מבעד לתעתועי הדקדוק ומשחקי המילים מספרת שחם סיפור מאתגר על הקושי העצום לחיות ולתת חיים, ועל הקושי המקביל לכתוב שירה מתוך הקושי הזה: שירה שלא מתעלמת מהקונפליקט בין הכמיהה למצוא משהו מעבר לחיים ולמילים שיתן להם משמעות – אהבה אולי – לכמיהה שמנגד: לאפשר להם, לחיים ולמילים, להיות מרוכזים בעצמם בלבד, ביופים בלבד, בלי שום משמעות מכבידה.
נעה שחם, המפלצת תוחלת, ברחש