אם אימהות היא ירח, לי ממן כותבת בעיקר על צידו האפל, הנסתר, הפצוע. כמו נוסעת חלל שמעדיפה לחקור את המחוזות הלא מוכרים של היקום, כלומר את אלה שנכתבים עליהם פחות שירים. ברור שיש באימהות אהבה גדולה, וברכה, ואפילו אושר, וממן לא מכחישה את זה, אבל היא מעדיפה לכתוב על מה שלא כותבים עליו בדרך כלל: על הכאב, המחנק, האובדן. על מה שאפשר לכנות אולי "הדיספוריה האימהית", לאו דווקא כמושג קליני או פסיכיאטרי, אלא כמושג יסוד שמקיף את האימהוּת כולה, ואולי גם אבות רבים. אסור כמובן להקל ראש בחשיבות האספקטים הקליניים שלו, כמו שאין להקל ראש בדיכאון אחרי לידה, אבל צריך להדגיש שממן חורגת מעבר לדיכאון המסויים הזה, על כל חשיבותו, אל משהו הרבה יותר רחב ועקרוני ממנו: אל היסוד המאיין או השולל שיש בכל אהבה גדולה, ובעיקר במה שהתרבות מסמנת כאם כל האהבות – אהבת אם. וליסוד הזה מוקדש ספרה השני, "פיתום".
האובדן הוא קודם כול אובדן עצמי, כלומר אובדן האישה שהופכת לאם. ההבנה שנופלת עליה פתאום, שהיא כבר לא מרכז עולמה. שזמנה וגופה נמסרים למישהו זולתה: לבנה או לבתה. ולא רק להם אלא גם לכורח לברוא למענם בית, בית שהופך ממקלט מפני העולם לרשימה ארוכה ותובענית של מטלות בלתי נגמרות. כי אֵם היא לעיתים קרובות גם אם הבית. שלא לומר: עקרת הבית. ואפילו: נשמת הבית – כלומר נשמה שנכלאה או נבלעה בתוך בית. "לא ראית מימיך בריה בודדה כאישה/ שעה שהיא משמשת את ביתה", כותבת ממן בשיר שובר לב במיוחד. ובשני שירים חכמים וחזקים לא פחות (ויש ב"פיתום" הרבה שירים חכמים וחזקים עד מאוד) רומזת ממן שבכל הריון שמסתיים בלידה יש עוד הריון, הפוך, "גורע" (דימוי האימהות לירח יכול לעזור כאן) שבו נולדת (ובעצם לא נולדת אלא נבלעת) עוד ילדה אחת, ילדה שהיא הֶעְדֵּר, שהיא "אני שהיתה צריכה להיות / כבר מזמן ובמקום זאת אזלה ממני לאט/ כמו בהריון גורע פחתה כלפי פנים, הותירה אותי/ להתרוצץ אנה ואנה בעולם עם בטן פעורה." כשקראתי את השירים האלה לא יכולתי שלא להיזכר בספר חזק וחכם לא פחות שהוקדש גם הוא לצד האפל של האימהות, "מה עכשיו, אמא" של אורלי עסיס (הקיבוץ המאוחד 2020), שאפשר למצוא בו בין השאר את השורות: "אתה נולדת/ אבל אני נשארתי בפנים/ מפרפרת ובועטת/ אורבת לציר/ לפתח/ להוציא ראש."
רוב שירי "פיתום" הם קינות – קינות על מה שאבד למשוררת כשהפכה לאם. אלא שבה בעת אפשר לראות בקינות הללו גם שירי אהבה נואשים, שבדומה לשירי אהבה רבים מסוגים אחרים נוטים להדגיש דווקא את הסבל שבאהבה. אלא שבניגוד לשירת האהבה המסורתית, אצל ממן האוהבת סובלת לא משום שאהבתה נכזבת, וגם לא משום שנגזרת עליה פרידה ממי שהיא אוהבת, אלא מהסיבה ההפוכה: משום שהיא קורסת תחת עודף אהבתה. ואולי אפשר לומר: אובדת לעצמה באהבתה. גם בשירים המעטים ב"פיתום" שעוסקים באהבה שאינה אהבת אם – כמו השיר המצורף לרשימה – ממן מתרכזת בדיוק בזה: בכוחה של האהבה לגרום לאוהבת לכלות את עצמה, להיגרע, לשכוח ולהישכח. והרעיון שב ומנוסח גם בשירי האהבה הישירים, הלא מקוננים, שממן מקדישה למשפחתה ולבני משפחתה. שוב ושוב מתגלה בהם ההתמסרות השלמה – התמסרות עד כדי היבלעות – כמבחן האהבה האולטימיטיבי: "אין לי מבלעדיך וגם אינני זוכרת/ איך. כמו שני עוברים, תנועותינו/ מתואמות תחת קרום הימים/ גם מבלי שניתן על כך דעתנו. זה פשוט/ כמו זרועות, רחב דיו להקיף/ את כל השבילים/ המתפצלים והתהפוכות." כמו שני עוברים: מתברר שגם כשממן לא עוסקת במפורש באימהות, הרחם על שני מימדיו – פנים וחוץ, הריון ולידה – מתגלה כמקור הדימויים התשתיתי של שירתה.
לי ממן, פיתום, הוצאת הקיבוץ המאוחד