שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל האנרגיות של גריינדר רק מדגישות משהו שמתגלה ברוב האפליקציות – ובעצם בחיים בכלל, מאז ומתמיד, גם בטרם היו אפליקציות – והמשהו הזה הוא הזיקה והמתח בין תשוקה מינית מצד אחד לבין כמיהה לאהבה – או לזוגיות – מצד שני. מין ואהבה וכל מה שביניהם – זה הציר סביבו חגים רוב שירי הספר. אפשר ללמוד מהם איך מין נטען בכמיהה לאהבה, אבל גם איך הוא עלול להחליף או להכשיל את הכמיהה לאהבה. הם משרטטים שוב שוב את ההיגיון שגורם למין ואהבה להילפת זה סביב זה כמו צמד אוהבים משתוקקים, אבל גם להיהדף ולהיפרד ולהתרחק זה מזה מייד לאחר שהמפגש מגיע לשיאו. ופיקרסקי מפיק מהמתח הזה שירים חזקים מאוד, חשופים וישירים ועם זאת מלאי סתירות ופרדוקסים, פרועים, כואבים, חכמים.
דומה שמה שמאפשר לפיקרסקי להבין לעומק את הדרמה של מין ואהבה הוא העניין שלו בהתמסרות. תשוקה למין וכמיהה לאהבה נפגשות אצלו ברצון הגדול להתמסר לדמות כובשת, גואלת, שממלאת את כל המחסורים, משביעה את כל סוגי הרעב, מסלקת את הכאב ומעניקה לחיים משמעות. ובדיוק שם – בהתמסרות – נטענים שיריו גם במתח רליגיוזי ובשפה דתית. לבן הזוג הנחשק מיוחסות תכונות כמו-אלוהיות, ואלוהים – בתפקידו כמושיע וגואל – הוא המשל הבסיסי לסוג הכמיהה ששיריו של פיקרסקי מנסים לתאר. אלא שבמילה "התמסרות" יש דו משמעות עמוקה, מהותית – האם אפשר להתמסר רק לרגע, לשעה, ללילה? או שהתמסרות תובעת התמדה ונאמנות? נוצר משולש מרתק שקודקוד אחד שלו הוא מין, על טבעו החולף, המאיים להתפורר; קודקוד שני שלו הוא אהבה – שכרוכה בה התמסרות מתמידה לאדם אחד, מסויים, בעל תווי פנים ברורים; וקדקוד שלישי שלו הוא אלוהים – לכאורה המהות היציבה ביותר, המתמידה ביותר, ולמעשה מושא בלתי מושג, מופשט, דמוי בבואה.
ומתוך הכמיהה להתמסרות עולה גם פגיעות גדולה. ואולי זה הדבר הכי מעניין בשיריו של פיקרסקי – הפגיעות וחשיפתה. במילים אחרות: יש לפיקרסקי נכונות להחשף גם במה שהוא מפרש כחולשותיו או ככשלונותיו. הוא לא מנסה להחזיק פאסון. הוא לא חותר לאלגנטיות, או מנסה לפצות על החולשה והכאב ביופי ענוג ומלוטש. להפך – הפגיעות מתגלה גם בלשונם ובצורתם של השירים. יש בהם משהו פצוע, פרוע, פעור, כמעט גולמי לפעמים. בקריאה ראשונה הגולמיות הזאת הרתיעה אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי כמה חופש יש בה. דוגמה מצויינת היא השיר המצורף לרשימה – אין שום דבר אלגנטי באדם נטול צוואר או כרות צוואר, אבל הרתיעה שאנו חשים לא נוטלת מהשיר את המסתורין שלו ואת גופניותו. גם במין אין שום דבר אלגנטי. לא יכולתי שלא להיזכר בשיריה המוקדמים של דליה הרץ שזה בדיוק היה אחד מחידושיה – הרשות לא להחזיק פאסון, לא להכחיש את טבעו הפגיע, המרתיע, של השיר: "מתחת לראשי צומח צוואר עבה שמתעבה. / זה גורם לי למורך, רציתי שיצמח לאורך. / נדמה לי שאמרתי שיש לי התקפה. / נדמה לי כי נדמיתי. מתקיפים אותי. אני מתקיפה."
לא כל שירי הספר טובים דיים. לפעמים הסירוב לאלגנטיות לא משתלם, כמו בשירי השער הרביעי, "יצירה בדור ה-Y", שמנסים לחשוף בעזרת נוסחאות מילוליות דלות במתכוון את התשתית הקיומית לתסכול שמתגלה בשאר שירי הספר. התוצאה בנאלית, כי כתיבה נוסחאית, מהסוג המכונה "חוכמתי", תובעת אלגנטיות. אבל בשירים שהציר העיקרי שלהם הוא תשוקה, כמיהה, תודעה עצמית ותסכול – כמו בפואמה "בארץ הישומון" או בשיר הנהדר "כבר חודשים שאני נפרד ממך" – נוצרת מתוך המילים המתערבלות חוכמה אחרת, שאינם מכחישה את המורך והבושה, ויש בחוכמה הזאת יופי רב.
דר פיקרסקי, להחליק ימינה, עמדה