אלי הירש קורא שירה

"אימא איקס" – איזה שם נהדר – ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות – הן

במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או

על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא

כל  מי ששירתה של יונה וולך אהובה עליו או משמעותית בעיניו ישמח לקרוא את "השירים מחוץ לספרים" – הספר החדש שמכנס את כל שיריה של וולך שלא נכללו בספרים שראו

אם אימהות היא ירח, לי ממן כותבת בעיקר על צידו האפל, הנסתר, הפצוע. כמו נוסעת חלל שמעדיפה לחקור את המחוזות הלא מוכרים של היקום, כלומר את אלה שנכתבים עליהם פחות

מה הופך את שירתו של רועי שניידר למקורית ומיוחדת כל כך, כמעט יחידה במינה? כמו לא מעט משוררים אחרים גם שניידר כותב שירי כאב וצער, ושירי אהבה, וחורז ושוקל את

אלוהים הורגש היטב גם בספר הביכורים של יעל סטטמן, "בעניין הבערה", אבל בספרה השני, "בחוץ שקט", הוא מתייצב במרכז. או במילים ישירות יותר: הדתלש"יות של סטטמן – כלומר העובדה שהיא

מה הפך את אמירה הס למשוררת משמעותית וסוחפת כל כך? לשאלה הזאת יש תשובה גלויה שלא מעט מכחישנים מקצועיים ירצו לעמעם ולמסמס: משום שהיא היא גייסה את כשרונה המשוררי הגדול,

חווית היסוד בשירי "הים נסוג עוד קצת", ספרה השני של אורית פוטשניק – משוררת, פיזיקאית, עורכת ומתרגמת  – היא התנגשות בין שני כוחות: מצד אחד כמיהה עזה, חדה, כואבת, ומצד

ספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, "קעקועים מאוחרים", הוא ספר מוכה מוות. ואולי אפשר לומר – מקועקע מוות. ספר שהמוות נתן בו אותות עמוקים במיוחד. ולכן ההחלטה להוציא את הספר דווקא

אלכס בן-ארי העניק לספרו השישי את השם "צי", שם קשה, דחוס ופתוח גם יחד, שתי אותיות שנעלמות לתוך הברה אחת שאמורה להכיל את המרובה. שורת השיר שממנה לקוח השם מתייחסת

בשיר חזק במיוחד ב"היא אתה עכשיו", ספר הביכורים של איה אליה, מתארת המשוררת הרצאה בחוג לספרות שעוסקת באיליאדה. המרצה, שמדבר על גופתו הנגררת בעפר של הקטור (פריאמוס, מלך טרויה ואביו

ספרה החדש של אפרת מישורי הוא לא ספר רע. להפך, מכל הבחינות הקובעות הוא ספר טוב: יש בו שירים מצויינים, פרועים ומלוטשים גם יחד, שכל המילים יושבות בהם במקום הנכון

קשה לחשוב על משוררת או משורר שכתבו במאה העשרים שירים יפים או משוכללים יותר משיריה של המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ (1911-1979). היא היתה וירטואוזית של ציור-במילים: כמעט כל אחד משיריה

עשרים וארבע שנים חלפו מאז שהמשוררת, המחזאית והסופרת שז פרסמה את ספר השירים הראשון שלה, "ריקוד המשוגעת", ורק עכשיו רואה אור ספר שיריה השני, "לצאת ממצרים. ולחזור." ההמתנה הארוכה מעלה

המשורר והסופר הוייטנאמי-אמריקאי אושן וונג עוד לא בן 35 וכבר הוא אחד המשוררים המהוללים ביותר לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו. כעת גם קוראי העברית זכו במבחר משירתו  המתפרש

ספרה החדש של אורית מיטל מלהיב משתי סיבות: משום שיש בו המון שירים נפלאים ממש, ולפעמים גם שמחים ומשמחים – לא קל לכתוב שירה משמחת – ומשום שהוא נכתב בעקבות

יש ב"נפש מרגרינה", ספר הביכורים של צור גואטה, שיווי משקל מפתיע בין אלגנטיות וקלות כתיבה של משורר מפעם, שיודע להפריח בועות-שיר יפהפיות במינימום מאמץ ועם מקסימום משמעות, לבין רצינות וכובד