אלי הירש קורא שירה

אהבה שמעבר לאושר / עמוס לויתן לאחרונה ראו אור שלושה ספרי שירים שהם בעצם רומנים בשירה. מה קרה להגר באילת? מאת עופרה עופר אורן (כנרת זמורה, עורך דורי מנור, 363

"פעם בערת", ספרה השני של המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי, הוא ספר מפתיע וחידתי, חזק ויפה להפליא, שיש בו יסוד מובהק של כפילות – אולי כמו ירח שיש לו צד מואר,

הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, "הבית לקח", שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, "הכל יכול לקרות", היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחווית היסוד של שיריה לא השתנתה.

שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל

"הדברים שאנו נושאים עימנו" – מבחר משיריה של המשוררת האמריקאית דוריאן לקס בתרגומה של מיה טבת דיין – הוא ספר נהדר, לא פחות. יש בו רק עשרים ושישה שירים, חלקם

בסתיו 2022, בזמן ביקור בפריז עם אשתו נתי, כתב אלי הירש שיר ראשון אחרי 12 שנים של הפסקה. כשטיילו ברחובות ובלעו יחד את העיר, ההתרגשות והשמחה איימו להציף אותו והחזירו

למשוררת סיון בסקין – כפי שרומז שם ספרה הרביעי, "אנחנו, חסרי המולדת" – אולי אין מולדת ואין תחושת מולדת, אלא להפך, זיכרון של גולה או נודדת, אבל ברור שיש לה

"דברי הימים", ספרה החדש של המשוררת דיתי רונן, הוא הטוב והמשמעותי בספריה עד כה. לפני שמפליגים לייחודו הפואטי, והוא בהחלט מיוחד, כדאי להצביע על מרכז הכובד האוטוביוגרפי שלו – החודשים

הדבר הכי בולט ב"פזור", ספר שיריו השלושה-עשר של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ', היא הדלות המכוונת, הגלויה, של השירים הכלולים (או ליתר דיוק הפזורים) בין דפיו. דלות עשויה להיות ערך אסתטי

קשה להחליט אם "אקרוס/תיכון", ספר הביכורים של אפרת בלום, הוא ספר בשל להפליא, או להפך – ספר שמצטיין דווקא בבוסריות מענגת ומייסרת, כזאת שמקהה את השיניים. האמת היא שהוא גם

"אימא איקס" – איזה שם נהדר – ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות – הן

במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או

על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא

כל  מי ששירתה של יונה וולך אהובה עליו או משמעותית בעיניו ישמח לקרוא את "השירים מחוץ לספרים" – הספר החדש שמכנס את כל שיריה של וולך שלא נכללו בספרים שראו

אם אימהות היא ירח, לי ממן כותבת בעיקר על צידו האפל, הנסתר, הפצוע. כמו נוסעת חלל שמעדיפה לחקור את המחוזות הלא מוכרים של היקום, כלומר את אלה שנכתבים עליהם פחות

מה הופך את שירתו של רועי שניידר למקורית ומיוחדת כל כך, כמעט יחידה במינה? כמו לא מעט משוררים אחרים גם שניידר כותב שירי כאב וצער, ושירי אהבה, וחורז ושוקל את

אלוהים הורגש היטב גם בספר הביכורים של יעל סטטמן, "בעניין הבערה", אבל בספרה השני, "בחוץ שקט", הוא מתייצב במרכז. או במילים ישירות יותר: הדתלש"יות של סטטמן – כלומר העובדה שהיא

מה הפך את אמירה הס למשוררת משמעותית וסוחפת כל כך? לשאלה הזאת יש תשובה גלויה שלא מעט מכחישנים מקצועיים ירצו לעמעם ולמסמס: משום שהיא היא גייסה את כשרונה המשוררי הגדול,