הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מאז 2007 במדור הספרותי של ידיעות אחרונות. זהו טור של מאמרים ורשימות המוקדשים לספרי שירה חדשים, לכתבי עת לשירה, לספרי עיון שעוסקים בשירה, ולדיון בתופעות ובמגמות המאפיינות את השירה הישראלית בת זמננו.
האתר אלי הירש קורא שירה מציע גירסה מקוונת של הטור, והוא מיועד לכל מי שרוצה להעמיק את הכרותו עם השירה הישראלית לדורותיה – קוראים, כותבות, מבקרים, חוקרות, תלמידים ומורות.
תודה למאיה בקר, יוזמת הטור והעורכת הראשונה שלו, ולאלעד זרט, העורך הנוכחי של הטור ומדור "ספרות ותרבות" בידיעות אחרונות.
"הייתי בין/ הנשמה לבין/ החיה עכשיו/ הזמן ליחידה", כותבת המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית רות קרא-איוונוב קניאל בפתח "אפר ויהלום", ספר שיריה השלישי, ומסגירה את השאפתנות המיסטית שלה – המילים "נשמה",
באחד משירי "היער שבדינו", ספרה החדש של המשוררת, המתרגמת והעורכת טל ניצן, מופיע המשפט "כל בדידות בודדה בדרכה שלה" – מחווה גלויה למשפט המפורסם של טולסטוי על המשפחות האומללות. קריאה
אבישי חורי מצליח לכתוב שירים חזקים להפליא שיש בהם תקיפות יוצאת דופן, אך מה שהופך אותם ליפים באמת, יפים במיוחד, היא העובדה שהתקיפות הזאת לא באה על חשבון המורכבות הרגשית
יש הרבה כוח ויופי ב"בשר ורוחות", ספר הביכורים של לאה קליבנוף. קשה להישאר אדיש לשירים המהפנטים שלה, לאינטנסיביות הרגשית שלהם, לוירטואוזיות הלשונית. המילה היוונית "פאתוס" עולה על הדעת, לא כמילת
אהבה שמעבר לאושר / עמוס לויתן לאחרונה ראו אור שלושה ספרי שירים שהם בעצם רומנים בשירה. מה קרה להגר באילת? מאת עופרה עופר אורן (כנרת זמורה, עורך דורי מנור, 363
"פעם בערת", ספרה השני של המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי, הוא ספר מפתיע וחידתי, חזק ויפה להפליא, שיש בו יסוד מובהק של כפילות – אולי כמו ירח שיש לו צד מואר,
הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, "הבית לקח", שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, "הכל יכול לקרות", היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחווית היסוד של שיריה לא השתנתה.
שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל
"הדברים שאנו נושאים עימנו" – מבחר משיריה של המשוררת האמריקאית דוריאן לקס בתרגומה של מיה טבת דיין – הוא ספר נהדר, לא פחות. יש בו רק עשרים ושישה שירים, חלקם
בסתיו 2022, בזמן ביקור בפריז עם אשתו נתי, כתב אלי הירש שיר ראשון אחרי 12 שנים של הפסקה. כשטיילו ברחובות ובלעו יחד את העיר, ההתרגשות והשמחה איימו להציף אותו והחזירו
למשוררת סיון בסקין – כפי שרומז שם ספרה הרביעי, "אנחנו, חסרי המולדת" – אולי אין מולדת ואין תחושת מולדת, אלא להפך, זיכרון של גולה או נודדת, אבל ברור שיש לה
"דברי הימים", ספרה החדש של המשוררת דיתי רונן, הוא הטוב והמשמעותי בספריה עד כה. לפני שמפליגים לייחודו הפואטי, והוא בהחלט מיוחד, כדאי להצביע על מרכז הכובד האוטוביוגרפי שלו – החודשים
הדבר הכי בולט ב"פזור", ספר שיריו השלושה-עשר של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ', היא הדלות המכוונת, הגלויה, של השירים הכלולים (או ליתר דיוק הפזורים) בין דפיו. דלות עשויה להיות ערך אסתטי
קשה להחליט אם "אקרוס/תיכון", ספר הביכורים של אפרת בלום, הוא ספר בשל להפליא, או להפך – ספר שמצטיין דווקא בבוסריות מענגת ומייסרת, כזאת שמקהה את השיניים. האמת היא שהוא גם
"אימא איקס" – איזה שם נהדר – ספר השירים השני של הסופרת והמשוררת תהילה חכימי, מפגיש שתי הוויות דומות מאוד ושונות לחלוטין: עבודה ואימהות. הן לא סתם נפגשות – הן
במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או
על גב "עונה ירוקה", ספרה השני של המשוררת והעורכת לילך ובר, כתוב שהוא "מהתל בקורא ובוחן את עירנותו באופן תדיר. מה שבמבט ראשון נראה כמו מרחב שירי נינוח וחמים הוא