אהבה שמעבר לאושר / עמוס לויתן
לאחרונה ראו אור שלושה ספרי שירים שהם בעצם רומנים בשירה. מה קרה להגר באילת? מאת עופרה עופר אורן (כנרת זמורה, עורך דורי מנור, 363 עמ') שגם זכה בפרס ספיר לשנת 2023, ולא אדון בו כאן. דברי הימים מאת דיתי רונן (הוצאת אפיק, עורכת ליאת קפלן, 164 עמ', 2024) והספר משהו מעבר לאושר מאת אלי הירש (הקיבוץ המאוחד, 128 עמ' 2024). אדון בשני האחרונים בלבד, מן המאוחר אל המוקדם.
ספרו של אלי הירש משהו מעבר לאושר הוא ספר נפלא שאי אפשר שלא להתאהב בו. מצד אחד הוא מעניק לקורא את חוויית האושר בעצם הקריאה בו. מצד שני יש בו סוד מוסתר, "משהו מעבר לאושר". אין זה אושר אלוהי, שטוף נהרה נצחית, אלא להפך, היבלעות באפלה אנושית. מה שנראה כאהבה מוכרת ורגילה הוא בעצם אהבה מורכבת ונדירה. לא, חס ושלום, אהבה שאין בה אושר, אלא אהבה שאינה תלויה אפילו באושר. ואשרי מי שזכה לה.
לא כל השירים ולא כל השערים בספר שווים. שער רביעי, למשל (מתוך שישה), הוא לטעמי אקטואלי מדי, ועד סמוטריץ' ובן גביר מגיע. גם אין בדעתי לעקוב אחר הסיפור כולו, שיש לו הרבה הסתעפויות, אלא אחר כמה נקודות ציון מרכזיות שלו. 108 שירים דמויי סונטות בספר מספרים את סיפור אהבתם של רינת (שם חיבה: נתי) ואלי (הירש). בכל שיר ארבעה בתים בני ארבע שורות ובית מסיים בן שתי שורות ובסך הכל י"ח, ובכל שער י"ח שירים. השירים אינם חרוזים ואינם שקולים, אלא זורמים בריתמוס ובחריזה חופשית וטבעית.
תחילתו של דבר בספרייה, ב-1984, כאשר "הזדהרה אלי אהבתך/ כולה מוזהבת ושמחה", נאמר בשיר הפותח. עדיין לא היה ביניהם כלום, אלא פחד שירד עליו פתאום. והיא אמרה "אין בינינו כלום, בסך הכל יצאנו פעם ראשונה/ לפני שבוע\ קצת פרופורציות, תֵרגע, ובו ברגע נפלה// עלי שלווה והתאהבתי בך". תחילה רק ראה אותה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב "וכבר ידעתי/ כמה את יפה. יפה מדי. יפה כל כך שלא יכולתי להישיר מבט/ אל מבטך. ואז שמעתי את קולך והוא שטף אותי באור מסוג אחר,/ אור היום הראשון לבריאה" (עמ' 10).
אפשר לחשוב שכך נראית אהבה ראשונה שבקרוב תחלוף. הוא גר אז בגבעתיים והיא בתל אביב והפגישות היו אקראיות. אבל כבר מהתחלה יש לו הרגשה חזקה: "מפליגים הלוך ושוב מגן העדן הראשון/ דרך כל גני העדן בין לבין, עד לגן העדן של עכשיו. כי המסע לא/ תם. הכל עדיין כאן." כלומר, שאין זו התאהבות חולפת, כי אם גורלית. ואם נשאל מה בעצם קרה שם? אז התשובה היא "הכל היה פשוט, נגיש,/ מואר – האושר, המין, הגוף, השמחה, הביחד. והכל עדיין כאן" (עמ' 12).
היו גם מריבות ובכי. "את ממעטת מאוד לבכות, ולכן כל בכי שלך/ הוא סימן, נבואה, צו. והצו תמיד אותו צו:/ תראה אותי, אלי". וזה גם מה שהוא רוצה: "ואני כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי" (עמ' 17). לראות את הזולת האהוב. לראות אותו תמיד, גם בכעס גם בעלבון, זה צו האהבה והוא נלמד דרך כל מיני מעשים קטנים. כאשר היא עוברת לגור אליו החיים מתמלאים פרטים יומיומיים. הוא לומד הרבה דברים. למשל: "לִמַּדְתְ אותי את הכלל החשוב ביותר לחיים טובים:/ לא ללכת לישון כשהכיור מלא כלים" (עמ' 18). ודווקא משום שאהבו מיד ואהבו מאוד, לא הרבו להשתמש במילה עצמה. "שמרנו אותה/ למועד הנכון", שלא לשאתה לשווא. וכשזה קרה, באיזה בר בדיזנגוף בשנות השמונים ("שתינו בירה ואכלנו צ'יפס") זה יצא מפיהם אחרת: "ואז אמרתי: יש לי וידוי. אני אוֹהֵם אותך. והבנת מיד/ ואמרת שאת אוֹהֶמֶת אותי גם." (עמ' 19). והיתה הפעם הראשונה שקרא לה משיריו. "לא היית ביקורתית, אבל/ לא טרחת גם להביע איזו התלהבות יוצאת דופן. ואני// תמיד אהבתי בדיוק את זה – את האישור השקט שלך." והקורא לומד כאן משהו מהותי על השקילות הפנימית שלה. על "היחס הרציני, הפתוח, אך גם הצונן במידה, הלא/ ממהר להתלהב כלפי ספרות ואמנות ועולם הרוח בכלל" (עמ' 20).
הירש מספר, כמובן, לא רק על חייהם כזוג, אלא גם על סביבתם העירונית והאנושית. שירים יפים על תל אביב, על רחוב זמנהוף שאליו עברו מגבעתיים, על חבריו המשוררים וחבריו האחרים והם אינם מעטים. וגם על שתי המשפחות, הוריה והוריו. אני מדלג על כל אלה, מרתקים ככל שיהיו, כי ברצוני להגיע אל לב העניין.
בשיר 'משהו מעבר לאושר' (עמ' 31) כשם הספר, נחשף סוד. במקביל לחתונה שהחלו לדבר בה בקיץ 1986, "הצל התחיל להזדחל אל תוך חיינו". צל הקשור, מטבע הדברים, במחויבות, ילדים דאגה. אף על פי כן החתונה נחגגה גם אם "שנים חלפו עד שהשלמתי עם מה שנגזר עלי: לאהוב ולהיות נאהב". ללמדך שאהבת אמת צריכה לימוד והתגברות על קשיים. אחד מפחדיו הגדולים היה "שאֶבָּלַע בתוכך./ שאשקע אל תוך חייך, חיוכך, בשרך, אורך, אהבתך ואעלם/ שם". הוא כותב: "ולא ידעתי אז שההיבלעות הזאת, היא עצמה אושר. או בעצם משהו מעבר/ לאושר. כי האושר מוצף כולו בנהרה אלוהית/ ומה שבינינו מלא אפלה. וצער, וחיים. ובשר". כאן טמונה אמירה מעמיקה על מהות הספר וגילויו: "משהו מעבר לאושר" איננו אושר אלוהי, מטאפיזי, נצחי, כפי שאפשר לחשוב. נהפוך הוא: זו דווקא השקיעה באנושי, בצער, באפלה, בבשר של העצמי ושל הזולת. במילים אחרות שקיעה בחיים עצמם, מתוך הכרה ברורה במשמעות המעשה הזה, שהוא גם כיוון ההתפתחות הרעיוני של הספר.
אנו לומדים מן הספר על שנותיו של הירש באוניברסיטה כתלמידם של שני פרופסורים ידועים, עדי אופיר ועמוס פונקנשטיין, וכחבר בארגון הפוליטי "השנה ה-21" נגד הכיבוש שהקימו על סף האינתיפאדה הראשונה. הוא התקדם במסלול ונעשה מתרגל ומי שדרכו האקדמית נפתחת לפניו. אבל, בסופו של דבר, כדבריו, "משהו במתח שבין המשורר לפילוסוף הכריע אותי./ מה גם שסלדתי מהצורך לדבוק בעמדה פילוסופית אחת לאורך עבודת הדוקטורט" (עמ' 68). המשורר, הלא עקבי, הכריע את הפילוסוף השיטתי. מצד אחד חיפש מנחה לעבודת הדוקטורט ומצא את ד"ר פונקנשטיין. מצד שני חיפש מורה לחיים ומצא את ד"ר דן דאור, מתרגם מסינית ומומחה לפילוסופיה של המזרח. "דני שגורש מהאוניברסיטה וגרר/ אותי אחריו – מורה לחיים, לא מנחה לדוקטורט" ('מורה', עמ' 76).
בינתיים, חייהם, שאני מדלג עליהם, נמשכים. מחלת אביה ומותו מלוקמיה ב-1989. בריחתו שלו בשעתה הקשה. הוא עוזב את הבית, היא נוסעת לפרנקפורט. אבל החבל הקושר אותם לא נקרע וההכרה במשמעות הדבר דווקא מעמיקה: "רק אז הבנתי (ואולי גם את)/ שאנחנו יחד לתמיד, לא רק כשטוב, גם כשרע" (עמ' 101). המשבר הזה הבהיר להם כי עתה זה "עד הסוף" כשם השיר. "שהדרך פנויה להריון ולהורות, שאין עוד שום/ מקום להתלבטויות או להתמהמהויות". והמסקנה המעשית: פרידה מהלימודים ופרידה מהאקדמיה לטובת עבודה ספרותית (עורך מדור הספרות ב'העיר'). וגם פרידה מהפסיכולוג שליווה אותו במשך שנים. וההמשך הטבעי, ההריון עם בתם הבכורה דריה.
השער השישי והאחרון "לא תם ולא נשלם" כולל כמה מן התובנות של הספר. "הכל קרה בבת אחת – הפרישה מהאוניברסיטה, הפרידה/ מהפילוסופיה, ההריון" (עמ' 107). ידידו, איש האקדמיה, אדם טננבאום, לא הבין למה זרק מאחורי גוו את הפילוסופיה. "(הוא) כעס עלי מאוד כשאמרתי לו שבעיני הפילוסופיה/ נעלמה אל תוך העבר, שהיא מתה". הוא מוסיף, כי בעיניו שלו כל פרט, במלוא מקריותו – עמוק יותר מאשליית המכלול. "ובכלל/ אני אוהב שירה. לשיר אין יומרה להקיף את העולם. די לו בעצמו ובמקומו" (עמ' 108). כאוהב שירה בעצמי קרובות ללבי התובנות הללו ואני סובר שהן צודקות. את הולדת בתו הבכורה ועזיבת האקדמיה הוא רואה כשלב שבו הפך "מגולם לפרפר". דן דאור לימד אותו לשמוח, לימד אותו שהעולם מלא דברים שאפשר להתענג עליהם, בעיקר אמנות מכל הסוגים, שירה ומוזיקה, אבל גם פאי לימון וסמים קלים. בהשפעת המורה לחיים, "הפך את עקרון העונג לתורת חיים". והכל הוביל אל "המסקנה שלי היתה פשוטה:/ שאפשר להיות נשוי באושר. נשוי ומאושר. הייתי מאושר. גם את". אבל כזכור, לא האושר הפשטני הזה הוא העיקר, אלא "משהו" שמעבר לו. הספר מסתיים גם הוא באותו משהו שמעבר לו.
לאחר הלידה שבה נתי עם התינוקת הביתה. כאן נפתח מעגל חדש בספר זה העשוי מעגלים מעגלים. "דריה ישנה לילה/ שלם כבר בגיל ארבעה חדשים, כך שהחיים בשלושה// היו נינוחים כמעט כמו החיים בשניים, או בעצם יותר. ושוב/ יצאנו למסע ההוא שכבר היינו בתוכו: אל האושר ומעבר לו" (עמ' 122).
השיר 'מערבולת של אהבה' (עמ' 123) מבהיר את טיב השינוי. "לא הפכנו מזוג למשפחה, היינו משפחה כבר קודם/ משפחה של שניים, והתרחבנו למשפחה של שלושה./ מה גם שנשארנו זוג. אנחנו זוג עד היום." הסיפור נע קדימה ואחורה, מזוג למשפחה וממשפחה לזוג, כך שאינו מתיישן לעולם. השיר החותם את הספר 'לא תם ולא נשלם' (עמ' עמ' 124) אומר מפורשות: "לא תם ולא נשלם. הסיפור רק מתחיל./ זה סיפור ללא סוף, סיפור שלעולם לא/ יתם ולעולם לא יושלם".
ויש עוד הרבה מה לספר, על הולדת התאומים, רן ועדי, לספר את האמת ולספר את הסודות (לא את כולם) הקשורים בו, בה ובאהבתם. והסוד הגדול מכולם, הוא זה שבו נחתם הספר:
"כִּי זֶה לֹא סְתָם סִפּוּר, זֶה כָּל הַסִפּוּר כֻּלּוֹ".
וכל הסיפור כולו הוא סיפור אהבה אשר כמו אש התמיד בוערת ואיננה מאוכלת. וכל זמן שהיא מסופרת, איננה כבה.