הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, "הבית לקח", שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, "הכל יכול לקרות", היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחווית היסוד של שיריה לא השתנתה. שני הספרים עוסקים בשתי פרידות מקבילות, אחת מאם שהלכה לעולמה, ואחת מבת זוג אהובה, שמובילות יחד ולחוד לצער שאין לו גבולות, לאֵבל שמסרב להיגמר, ולתחושות חריפות במיוחד של בדידות וניתוק. ועם זאת ההבדל בין הספרים הוא דרמטי. את אסתטיקת ההתמעטות והאַין של הספר הקודם, שעיצבה עולם מינימליסטי, ריק כמעט לגמרי, שנותרו בו רק סימנים ורמזים למה שהיה לפני הפרידות מהאם והאהובה, החליפה אסתטיקה הרבה יותר סוערת, אקספרסיבית, מלאת חיים ותנועה והומור, ואפילו סרקזם וכעס. המקסימליזם החדש של זהר הוא לא פחות מנפלא – האנרגיה שלו מסחררת. והכי חשוב – הוא לא פוגם בחוכמתם יוצאת הדופן של השירים אלא מחדד אותה.
השיר שפותח את הספר משמעותי במיוחד, ומדגיש בדרכו האירונית, הספקנית-לכאורה, המתהפכת, הספוגה במודעות עצמית, את הקונפליקט המרכזי של כל שירי הספר כמעט – הקונפליקט בין חיים ומוות, וליתר דיוק: בין ההבנה שהצער הגדול המאיים לבלוע, האבל שנתקע בין רגשות שאינם מתיישבים זה עם זה והופך למלנכוליה (כמו במאמר מפורסם במיוחד של פרויד), הוא חיוני, הכרחי, בלתי נמנע בעצם, לבין ההבנה ההפוכה, המתנגשת, שהצער הזה – אפשר לקרוא לו בשמו: דיכאון – הוא לא רק בלתי נמנע אלא גם בלתי נסבל, ולכן החריגה ממנו, הבחירה בחיים ובתנועה ובהומור, היא חיונית והכרחית לא פחות. אז איך אפשר להישאר נאמן לאבל, לצער, לדיכאון, ועם זאת לבחור בחיים? השירים לא מתימרים להציע תשובה לשאלת היסוד הזאת, אלא מסתפקים בהדגמה מרהיבה ורבת עוצמה של הקונפליקט עצמו – על האספקטים הטרגיים והקומיים שלו, ועל המתח הבלתי פתור בין משיכה למוות ומחויבות לחיים.
השער השני בספר, "המחברת הכחולה", מעוצב במידה רבה כפרודיה על "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי. מול שבתאי שהצהיר "אני כותב שירה// נטולת דו משמעות// הנושא שלי// הוא// נפש מכה שורשים", קובעת זהר: "אין בי מספיק חד-ערכיות כדי לכתוב (שירים)", וגם "הנושא שלי: אקונומיקה/ נפש מנכשת שורשים". הפער הוא לא רק של כיוון החוויה – בין משפחתיות לבדידות, היאחזות לקריעה, אופוריה לדכדוך – אלא גם בין ההתעקשות של שבתאי להצהיר הצהרות מרוממות רוח שאינן עומדות בסופו של דבר במבחן המציאות, לבין נכונותה של זהר לעשות את ההפך – להנמיך את עצמה על מנת שהאמת תתחוור. בסופו של דבר מתברר שיש בה די חד-ערכיות (לא הרבה, אבל בדיוק במידה הנחוצה – עובדה, היא כותבת שירים); והנפש שלה אמנם מנכשת את שורשיה – אבל רק כדי שהשורשים שיוותרו לא רק יצהירו על נאמנותם אלא יהיו נאמנים באמת ובתמים, לפחות לה. בין לבין היא מצליחה להכניס למחברת הכחולה שלה פרגמנטים שיש בהם מידה בלתי מצויה של כוח ואמת – "לא ידעו קדימה ואחורה. בסוף קברו פנים באדמה", או: "הכל מִתְחַיֶּה מן המתים // אבל היא / היה לה בית קברות באמצע החזה", וגם "הכמיהה לגוף אחר / פותחת את העור."
בבסיס הספר עומדת ההכרה בהכרחיותו של הקונפליקט – של החוויה הדו-ערכית, ההגד הדו-משמעי, המבט הכפול – ובתפקידם לא רק כגורם מדכא או מכשיל אלא גם כמקור של תנועה, הומור, שירה. ההכרה הזאת מגיעה לשיאה בשער השלישי – "אור לבן, חור שחור" – פואמה חכמה, יפהפיה, שיש לה שני גיבורים הופכיים-לכאורה, המייצגים כל אחד בדרכו את נוכחות המוות בחיים, ומצליחים להיות שונים לחלוטין למרות הדמיון ביניהם: בעוד החור השחור מתעקש להיות פתייני, מסתורי, רב פנים, מכושף ומכשף, דווקא האור הלבן לומד להיות יומיומי עד העצם, טרחני מרוב איפוק, נאמנות ומעשיות. ואיפשהו ביניהם, בין מלנכוליה לאבל, החיים והשירה מתאזנים.
מיטל זהר, הכל יכול לקרות, הקיבוץ המאוחד