במרכז ספרה החדש של אגי משעול, "שירים זה מכשפות", ניצב מחזור שירים משמעותי שעיקרו דיאלוג בין המשוררת לדמות מסתורית המכונה "המגדת" – ספק קוראת בקפה, ספק דמות בדויה, פנימית או סמלית, שמתחזה לידעונית. כשקראתי את המחזור לא יכולתי שלא להיזכר בשתי יצירות שעשו עלי רושם גדול בנעורי: הפואמה "קריאה בקפה" של דוד אבידן, שבה המגדת אומרת למשורר: "עכשיו אתה לא חי, רק מחכה./ אתה רעב למשהו – ומחכה./ אתה נוגס אותו – ומחכה./ מחר – אולי. רחוק. כשתחזור"; ו"קפה אצל ברטה" שכתב אהוד מנור, הלחין נתן כהן ונודע בביצועו של יגאל בשן: "תמיד כשאני עומד כבר לעזוב/ היא מנסה לומר שיהיה עוד טוב/ אחרי כמה צרות קטנות/ פתאום תרגיש נפלא/ תהיה לך שמחה גדולה/ מילה של ברטה זאת מילה." אלא שאצל אבידן ומנור זה שנועץ במגדת הוא גבר צעיר שמרגיש שחייו עוד לא התחילו, ואילו אצל משעול מדובר במשוררת רבת השגים שמוטרדת כמדומה ממשהו שונה בתכלית – ממה, בעצם?
לא מכך שהחיים עוד לא התחילו, זה ברור. אולי להפך – משום שנדמה לה שהם עומדים להסתיים. המגדת אומרת לה בשיר הפתיחה של המחזור: "באת כי אוקטובר/ ושוב את שומעת/ את הגונג המונה את שנותיך/ ואחריו את אקורד הסיום/ הקצר והנמהר של הפתטית". אוקטובר לא בגלל השבעה באוקטובר, אלא משום שמשעול חוגגת באוקטובר את יום הולדתה, ולכן היא "שומעת את הגונג המונה את שנותיך", שלא מזמן מנה שבעים ושבע שנים. מהשירים אפשר ללמוד שזו קרבת המוות, או פחד המוות, שהובילו את המשוררת אל המגדת, הפחד שהמגדת מכנה (בלשונה המופלאה של המשוררת, כמובן) "אקורד הסיום הקצר והנמהר של הפתטית". אבל כששמשיכים לקרוא במחזור האקורד הזה הולך וצובר משמעויות, ובסופו של דבר הוא מזכיר שיר קצרצר ומופלא שלאה גולדברג כתבה בצילה של קרבת המוות – "שארית החים, כך אמר, שארית החיים היא תבונה או סכלות, ולך הברירה". אקורד הסיום אינו המוות עצמו אלא מה שיש לעשות ועדיין לא נעשה בטרם בואו – השירים שיש לכתוב, היופי שיתגלה או יסתיר פניו, הבחירה המרה בין שתי אפשרויות גרועות: תבונה או סכלות.
אז אולי זה מה שמטריד את המשוררת ומביא אליה את המגדת: הפחד שהעיקר עדיין לא נכתב. שצריך לכתוב סוף-סוף ברצינות. והמחזור אכן מציע דיון חריף ומעמיק בפואטיקה של משעול, שדווקא ידעה תמיד לכתוב על העיקר, אבל מהצד, לא כמו גורו נפוח או הוגה דעות מתיימר אלא כמו משוררת – מבעד להומור, לדימוי מפתיע, למוזיקליות קופצנית, לפרט מדוייק או מילה קולעת. או כמו שהמגדת מנסחת את זה: "זה לא שאין לך הופכין,/ דווקא יש,/ אבל יותר מדי זמרירים/ קוטעים את העלילה,/ כל הזמן יוצאים אצלך לפרסומות,/ ובסוף קשה לעקוב." ככה זה שירה טובה: קופצים מעניין לעניין יחד עם הלב הפועם והשכל המנתר. לא כמו בדרשה עקבית אך משמימה של פוסק הלכות בעיני עצמו.
אלא שמעבר לכל זה מסתתר עומק נוסף. מתוך שירי המחזור מתברר שפחד המוות מתגלה למשוררת כמין בשורה, התגלות, הארה, שהוא נעמד על ראשו והופך מפחד לכמיהה, אולי לא בדיוק למוות אלא להתמזגות עם אלוהים, או עם הריק, או עם מה שלא נחבא שם, מעבר למילים. והכמיהה הזאת – הכמיהה לשמוע את "האקורד כולו" – מצליחה להבהיל את משעול דווקא משום שהיא מנחמת אותה כל כך. רק אז חוזרת המגדת כדי לעוןדד ולהרגיע: "שחררי זנב כמו שממית," היא מציעה למשוררת, "ושוטי בשקט לשום מקום עד שתהפכי לשום דבר. הזנב יתרוצץ יפה במקומך…" והספר החדש – שהוא ללא ספק אחד מספריה הטובים ביותר של משעול (שעשתה ספרים טובים לרוב) – מלא בשירים נפלאים כאלה בדיוק: מבהילים ומנחמים כמכשפות וכשממיות ששחררו את זנבן המרקד.
אגי משעול, שירים זה מכשפות, הקיבוץ המאוחד