הדבר הכי בולט ב"פזור", ספר שיריו השלושה-עשר של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ', היא הדלות המכוונת, הגלויה, של השירים הכלולים (או ליתר דיוק הפזורים) בין דפיו. דלות עשויה להיות ערך אסתטי או רוחני משמעותי. קל להיזכר בברית החדשה, המזהה את הדלות – העוני – עם השער למלכות שמיים. ואפשר להיזכר בצרצר – משורר הדלות שממנו נחל ביאליק את שירו. או בדלות החומר – המושג שבאמצעותו שרה ברייטברג-סמל הצליחה לאפיין זרם מרכזי בציור הישראלי של המאה שעברה. או בזרם האמנותי הבינלאומי המכונה "מינימליזם" – שמאפיינת אותו השאיפה לנקות את היצירה (החזותית, הספרותית, המוזיקלית) מכל דבר מיותר או מיותר לכאורה, ובדרך זו לצמצם אותה ליסודותיה, למינימום הנחוץ. במקרה של פואטיקת הדלות של גורביץ', דומה שהיא מושפעת ממסורות שונות במודרניזם ובפוסט-מודרניזם האמריקאי שהשתדלו, כל אחת בדרכה, לצמצם את מה שנחשב ללב הפועם של אמנות השירה – את האספקט הלירי, שמציב במרכז היצירה הפואטית להט רגשי שנובע ממצוקה קיומית או מתשוקה גדולה. אצל משורר תהילים, למשל, זהו פחד מפני מוות, חורבן או בדידות בעולם ללא אלוהים; אצל פטררקה ולאה גולדברג – תענוגותיה או יסוריה של האהבה הנכזבת; ואצל וולך או אבידן – כמיהה לעולם פתוח, פרוע, אינטנסיבי יותר מהעולם הזה. כל המצוקות והכמיהות הללו הן בעיני גורביץ נטל שהשירה – או לפחות השירה שלו – צריכה להיפטר ממנו כדי להגשים את יעודה. אבל מהו יעודה?
יעודה – אם לשפוט על פי שיריו של גורביץ בכלל ושירי "פזור" בפרט – הוא להסתפק במועט. להיות דל במכוון. להשלים עם נטייתם של היופי והמשמעות, התשוקה והלהט, לנוס מפני הכותב, להתאדות ולהיעלם. אף פעם לא להיעלם לגמרי, כמובן. תמיד נשארת איזו שכבה או המיה או משקע או אפילו מין זמזום של משמעות. אבל חשוב שלא יהיה בשיר יותר מזמזום כזה. שוב ושוב גורביץ עסוק בניסיון למדוד את הרעש ששיריו מפיקים, ומבין שאל השקט המוחלט הוא לא יוכל להגיע. בשיר שפותח את הספר, למשל, הוא מדגיש את העובדה הידועה שעצם המאמץ לא להרעיש – הופך כל רחש לרעש. ובשיר אחר, חביב למדי, הוא מזכיר לנו שכאשר משתתק רעש אחד – תמיד מתגלה תחתיו רעש אחר. ולכן השקט המוחלט נותר תמיד יעד בלתי מושג.
גורביץ' אוהב יעדים בלתי מושגים (כמו זה שמנוסח בשיר המצורף לרשימה) כי יעד בלתי מושג מאפשר לו לאשר את עיקרון היסוד של הפואטיקה שלו – ההסתפקות במועט. "החיים לא מסתכמים", הוא טוען באחד השירים בקובץ, ומסביר: "לסכם את החיים/ זה כמו לסכם ים/ גל אי אפשר לסכם/ אז ים?" אבל מי בכלל מתימר לסכם גל, ים או חיים? הכישלון לסכם מובטח מראש, ולכן הוא לא מעניין, אבל דומה שבדיוק לחוסר העניין הזה, לבנאליות הזאת, גורביץ' חותר – שהרי אם היה עולה בכוחו לנסח רעיון מעניין, משהו בדלות המכוונת של השירים היה נפגם. קשה שלא להיזכר בשיר קטן של אלתרמן שעוסק בנושא דומה: "ים לראות בנטף מים/ קושי אין בכך ולא היה/ אבל מי ידע נטף מהו?/ ומי מעולם ראה ים?" הרעיונות של אלתרמן ביצירה שממנה השיר לקוח – "דברים שבאמצע" מתוך "חגיגת קיץ" – קרובים למדי לרעיונותיו של גורביץ', אבל אין שום דבר טריויאלי בהם או בעיצוב הפואטי שלהם. להפך, הם מלאי יופי וחיים. גורביץ', לעומת זאת, מאמין בדלות מקיפה וכוללת – ברעיונות דלים המנוסחים ללא חן, ללא כריזמה, בלי שום עניין הגותי או לשוני ראוי לציון. ברור שכשם שאין שקט מוחלט כך גם אין דלות מוחלטת, אבל דומה שגורביץ' השתדל בכל מאודו, ואף הצליח, לפרסם ספר שקשה למצוא בו ערך, גם אם מתאמצים. ויתכן שיש איזה חן בעצם הנכונות לפרסם ספר דל כל כך.
זלי גורביץ, פזור, מקום לשירה