"פעם בערת", ספרה השני של המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי, הוא ספר מפתיע וחידתי, חזק ויפה להפליא, שיש בו יסוד מובהק של כפילות – אולי כמו ירח שיש לו צד מואר, שמח וצלול, ומאחוריו או מלפניו צד אפל, קודר וחבוי. יש בספר אחידות סגנונית: המוזיקה, העברית, הפתוס – כולם כמו-עתיקים, עם ארומה של פיוט ותהילים ושיר השירים מצד אחד ושל שירת נשים מוקדמת (מאלזה לסקר שילר עד דליה רביקוביץ) מצד שני, אבל מעבר לכך הפואטיקה של שני הצדדים הפוכה מכל בחינה, ויש בכפילות הזאת משהו מבהיל במקצת, כאילו שתי משוררות ששמן דנה לובינסקי חברו יחד לכתוב את הספר – המשוררת וצילה.
הצד המואר הוא שירי מהפכה או גאולה. המשוררת הפכה לאם, והאימהות שינתה את תחושת העצמי ותפיסת העולם שלה מן היסוד. היא גילתה את האמת – האמת היא בנה, בתה, ילדיה (לובינסקי אם לשלושה), או ליתר דיוק – האמת היא אימהותה של המשוררת, המאוהבת עד כלות בילדיה. אימהות בשביל לובינסקי – לפחות בשירים האלה, המוארים – אינה משאלה שהתגשמה אלא הפתעה מוחלטת, משהו שדומה להתגלות של אל או אלה שלא נודעו עד אז, ובעצם להתגלותה של האהבה עצמה. והאהבה המתגלה היא אהבה שלמה שמאירה את העולם כולו באור חדש, מעניקה לו משמעות ואפילו גואלת או מושיעה אותו, ממש כמו משיח.
אימהות היא אחד הצירים המרכזיים של שירת העשורים האחרונים. זה אחד הפירות המתוקים ביותר של המהפכה הנשית – התגלותה מחדש של דמות האם במלוא עוצמתה. והאימהות, כמו כל תופעת יסוד, פורשת טווח רחב של עמדות: מהסירוב להיות אם והקינה על אימהות בלתי מושגת דרך הכאב הגדול הכרוך באימהות ועד לקצה השני – ההתמסרות האימהית השלמה של לובינסקי. שירת האימהות של לובינסקי דומה מאוד בלשונה וברוחה לשירת אהבה דתית או רומנטית. יש בה אקסטזה, והיא כתובה בנימה מתמסרת, שופעת, חגיגית – הנימה שמאפיינת אהבה שלמה. והאהבה השלמה לילדיה מפיחה במשוררת אהבה דומה בשלמותה לבן זוגה.
אלא שלשירי האהבה שפותחים את הספר מצטרפים שירים שהחוויה הרגשית שלהם הפוכה – שירי צער והפנית גב ושלילה וזעם ותסכול וריקנות ומצוקה גדולה. והאור מתחלף בחשכה לא רק מבחינה רגשית אלא גם מבחינה פואטית. משמעותם של שירי האור בהירה לחלוטין: אלה הם המנונות אהבה שמושאיה מפורשים: בראש וראשונה הם מופנים לילדיה של המשוררת, ובעקבותיהם לבן זוגה ומתוך כך גם לה עצמה, כמי שבראה באימהותה את השפע הזה. הרבה פחות ברורים שירי הצל והצער, ושאלת השאלות היא למי הם מופנים.
תחילה הם מופנים לדמויות שקל לוותר עליהן – כאלה שהאימהות ביטלה את חשיבותן. ומכיוון שחשיבותן התבטלה גם זהותן לא מעניינת במיוחד. אלא שבעקבותיהם מופיעים שירים הרבה יותר כאובים, והשאלה למי הם מופנים נעשית אקוטית אם כי לא לגמרי פתירה. מה גם שטווח התשובות האפשריות פתוח ורחב, ונע מהוריה של המשוררת, דרך דמויות אם ואב פנימיות וחיצוניות, כמו מטפלות ומטפלים ואפילו מטופלות או מטופלים, עד למחשבה שהשירים מופנים למי שהמשוררת היתה לפני שהפכה לאם, ואולי אפילו נכתבו לפני שהמשוררת הפכה לאם – לפני שהאימהות התגלתה לה וגאלה אותה.
אני לא יודע מהי זהותן הביוגרפית, הממשית, של הדמויות שלובינסקי פונה אליהן בשירי הצל והצער, ולא מעז לנחש. אבל מעבר לאמת הפרשנית יש אמת פואטית, שמפתה אותנו לקבוע ששירי הצל, בהיותם היפוכם של שירי האור, עוסקים גם הם באימהות אבל מצידה ההפוך – צד הבת. ובכך בדיוק ספרה של לובינסקי מסתיים: בהבטחה של המשוררת לבתה שמה שהיה לא יהיה עוד. שהמהפכה שלמה. שהגאולה שלמה. שאימהות חדשה לחלוטין, שלמה ומוארת, נקיה לחלוטין מעיוותי העבר הפטריארכלי, באה לעולם. ושם בדיוק, בהפרזה המאוהבת הזאת (ואין אהבה ללא הפרזה), הספר חותר תחת עצמו ומגיע לשיאו.
דנה לובינסקי, פעם בערת, לוקוס