"דברי הימים", ספרה החדש של המשוררת דיתי רונן, הוא הטוב והמשמעותי בספריה עד כה. לפני שמפליגים לייחודו הפואטי, והוא בהחלט מיוחד, כדאי להצביע על מרכז הכובד האוטוביוגרפי שלו – החודשים שבהם המשוררת מצאה את עצמה נטושה בבית יתומים, אי-אז בילדותה המוקדמת, בין יום הולדת שלוש לארבע. זהו שיאו של סיפור אוטוביוגרפי רחב יותר, שבמרכזו אם שאינה טובה דיה. הספר עוקב אחר מערכת היחסים בין המשוררת לאמה במהלך שנים רבות, שכן האם שבה ואספה את הבת הנטושה לביתה, אך לא הפכה בהכרח לאם טובה יותר. זהו סיפור שבמרכזו כאב גדול, בלתי פתור: חיים בצילה של אי-אהבה אימהית.
זכרונות הילדות של רונן – בעיקר מבית היתומים, אבל גם בכלל, מילדותה – היו כה קיצוניים, שהם כמעט נשכחו. אלא שכמו שמתברר באחד השירים, שיחה תמימה לכאורה שנערכה בבית ידידים לפני כמה שנים העלתה אותם בבת אחת מהאוב, כאשר המשוררת הבינה פתאום באיזה בית יתומים היא ננטשה: בית היתומים דבורקין ברמת גן, שנוסד על ידי איסר בלובשטיין, אביה של המשוררת רחל. ההבנה הפכה את הזכרונות התמוהים, הבלתי אפשריים לכאורה, לעובדה שאפשר לבדוק. ושם התחיל תהליך ההיזכרות הכאוב, מרחיק הלכת, שהוביל לכתיבת "דברי הימים".
ועם זאת ההיזכרות נותרה תלויה על בלימה, הכרחית ובלתי אפשרית גם יחד. הזיכרון סיפר סיפור קשה מדי, וחוסר האמון של המשוררת בעברה לא נעלם. וכך התהוותה הפואטיקה המיוחדת של המשוררת. יש לומר שהפואטיקה הזאת, המבוססת על הגבהה מיתית, ניכרה כבר בספריה הקודמים, אבל רק בספר החדש היא זוכה להקשר ולצידוק. המשוררת סיפרה לעצמה – יתכן שכבר אז, בזמן אמת, כילדה נטושה, ואולי רק לאחר שנים, מבעד לזיכרון ולשכחה, כמשוררת – אגדה שנועדה להגן עליה מפני אימת אי-האהבה: אגדה על נסיכה שמימית, בתם של האם הגדולה ואלוהים, שנשלחה לחיות על פני האדמה, בקרב משפחה ארצית, כדי לשוב לשמיים ולספר על גורלם של בני התמותה. האגדה הזאת מעניקה לשירים שפותחים את הספר אופי מיתולוגי מובהק, בין השאר בעזרת אלוזיות יצירתיות לסיפורי בריאה מקראיים (של העולם, של האדם, של האישה, של העם, של המשורר או הנביא). וברור שמה שמעניק לשירים הללו כוח, ומאפשר את האידיאליזציה הכרוכה בהגבהה המיתית, הוא הקונפליקט בין כוחות ההתעלות של הנפש וכוחות הכבידה של המציאות, וליתר דיוק: בין החלקים הזכורים אך הבדויים לחלקים הדחויים, הבלתי נסבלים, של הילדות.
חווית התשתית של השירים היא תחושה חריפה של זרות פנימית, של פיצול מרחיק לכת בין שני צדדים של דמות המשוררת – החלק האבוד, השכוח, האנושי עד העצם, ולעומתו החלק האלוהי, המיתולוגי, הכמו-כל-יכול. אלא שלא רק הזכרונות מאיימים, גם השיכחה, ולכן המשוררת נשמעת לא פעם כמי שמשכנעת את עצמה שמה היה – היה ללא ספק – אכן היה. הזרות מולידה חוסר אמון וצורך מתמיד להתגבר עליו, וכתוצאה מכך השירים נשמעים שוב ושוב כאילו המשוררת הופכת את תולדותיה מזיכרון אוטוביוגרפי דינמי לזכרונות החרותים על לוח או אבן, לספר מקודש, ל"דברי הימים".
הפואטיקה המיוחדת הזאת עובדת כל עוד נשמר המתח בין שני החלקים של הנפש – זה שמדוכא עד עפר וזה שמתרומם לשמיים. אלא שמתישהו, קצת אחרי מחצית הספר, האיזון הזה מופר בשתי דרכים: כאשר המשוררת מנסה לכתוב לא רק את דברי הימים שלה עצמה אלא גם את דברי הימים של אמה; וכאשר היא מנסה להעניק לסיפור הפי אנד: מין גאולה. זה לא עובד. גם אם בחייה של המשוררת התרחש היפוך לטובה, השירים שמתארים את ההיפוך הזה הם שטחיים ודלים. ללא כוח הכובד של הצער והזרות, נחשפת האידיאלזיציה בריקנותה. אלא שגם הפגם הזה, כלומר השירים הלא נחוצים שאפשר למצוא בעשרות העמודים האחרונים של הספר, אינו מבטל את ההשג הגדול של רונן ב"דברי הימים", לפחות במחציתו הראשונה.
דיתי רונן, דברי הימים, אפיק