כשאני שואל את עצמי מהם שיריו של ויזלטיר שהתאהבתי בהם בנעורי והם עדיין אהובים עלי עכשיו, מהם השירים שנותרו חקוקים בליבי למרות כל התהפוכות שעברו על השירה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, אני מגלה להפתעתי שאלה שירים מסויימים מאוד, ולמעשה אפלים מאוד, שבמרכזם עומד מוות, תמיד מוות. יש ביניהם שירי כמיהה למוות, ואהבה למוות, וכבוד למוות, וזעם עד מוות, וצער עד מוות, ויאוש עד מוות, ואפילו שירים של תקווה ויופי שאינם יכולים להתגלות אלא בצל המוות, אבל המוות תמיד שם. ויתכן שמה שאפשר ללמוד ממרכזיותו של המוות בשירת ויזלטיר – ואולי היה עלינו להתוודע למות המשורר עצמו כדי להבין זאת – הוא שמעבר לפוזה הויזלטירית המוכרת כל כך של משורר גברי במפגיע, דעתני, פוליטי, כזה שמתגאה בחוכמתו ובהשכלתו ובשכלולו הפואטי, מסתתר עולם נפשי קודר מאוד, פגוע מאוד, או אם להשתמש בשתי מילים שויזלטיר עצמו השתמש בהן בשירתו המאוחרת: עולם מרוד ומובס. ושם, דווקא שם, מתגלה יופיה הפנימי של שירתו.
למשל השיר הזה, מהכי אהובים עלי: "טוב יהיה אם אמות ואת תחיי אחרי./ איש אשר לא יֵדע יבוא וישאל עלי./ ואת תאמרי, הוא כבר מת. והוא ישאל: ממה?/ ואז תאמרי מאהבתו/ לַכְּבדות שבאדמה." את אהבתו לאדמה הסביר ויזלטיר בשיר אחר הלקוח מאותו מחזור ("מחשבות אדמה בזרמת הקיץ"): "והיסטוריה היא סמרטוט מדים דהוי/ מעובה באדמה. האדמה/ חפה ממזימה,/ מחשבה,/ כוונה,/ מצופפת/ זרעים, קמח/ עצמות, ביצי תולעים." האדמה היא היפוכו של האנושי – של האדם החושב, הזומם, המתכוון להרע, על אלימותו הנוראה, והיא יודעת לבלוע אותו על רשעתו בלי להישחת בעצמה. ובשיר אחר אהבתו של ויזלטיר למוות מקבלת ביטוי אפילו יותר בהיר: "חסד תעשה לנו ההוויה לכשתסתיר/ את מעשינו המיותרים תחת תילי אבק,// אומר אני, ופני מסמיקים/ בהיותו מיחס להוויה/ חסד ומעשים." למה ויזלטיר מסמיק? אולי כי הוא נחשף כאן באמונתו בהוויה שופעת חסד – כלומר באלוהים – אבל מדובר בחסד מסוג מסויים מאוד: חסד המוות והשכחה. ולא במקרה אחד משיריו המפורסמים ביותר של ויזלטיר, "מוצא אל הים" (שהעניק לספר שכל השירים שהזכרתי עד כה לקוחים ממנו את שמו), מתאר התאבדות לא כאסון אלא כגאולה.
וישנם שירים נוספים, אולי אפילו יותר מרחיקי לכת בנכונותם להעניק למוות יופי וכוח. אני נזכר, למשל, בשני מחזורי שירה, אחד קטן, "טריפטיך סונטות על גניזת הגוף", ואחד ארוך, "אלגיות על יד החושים", שהם בעיני שתי הפסגות של שירת ויזלטיר – היצירות הכי מנוחמות, מוזהבות ומכושפות בשירתו – ובשתיהן מתברר שהמוות הוא הרגע שהכל נובע ממנו וחוזר אליו, אפילו התשוקה המינית או הכמיהה לאהבה: כולן מסכות או גילומים של מוות. המוות הוא לב החיים. או כמו שויזלטיר ניסח את זה באחד משיריו המרשימים ביותר: "אדם חייב לדעת שהוא חי ברצינות, כלומר/ המוות ישיגנו. וישיגנו משמע/ יחסל." והמילים שחותמות את השיר משמעותיות לא פחות: "ומהי קדושה/ אם לא פרפורו של אדם רציני בצירי מוות?"
מנין הקדושה הזאת המיוחסת למוות? נדמה לי שמקורה בתחושה עמוקה המלווה את המשורר, אולי מילדותו המוקדמת, שהחיים הם מקור בלתי נדלה של אלימות, מפח נפש, ריקבון, והכי נורא: העמדת פנים, כלומר שקר: העמדת פנים של תקווה, חיים, שיחה, דיבור, שירה. "המדבר מדבר אל בני אדם,/ והשאלה אם נותרו/ בני אדם בתל אביב/ נשארת פתוחה," מצהיר ויזלטיר בשירו "מצב", וממשיך: "בני אדם חלקי צדודיות, בלא אוזניים,/ הם בני אדם או מוטציה?" שוב ושוב מרחפת מעל שירתו אותה נוסחה עקרונית: מוטב מוות ממשי על חיים מדומים. טובה דממת המתים מחירשות החיים. זאת גם האמת העמוקה של שיריו הפוליטיים – כולם נבואות מוות וחורבן שאי אפשר לחמוק מהן כי כמו בתנ"ך אין להן שומע: "השירה היא היפוכה של האמירה/ בדרום הלבנון וגם בגליל העליון./ על כן הנאמר כמו לא נאמר/ ועוד נצא למלחמה בלבנון."
זעם, צער, יאוש עד מוות – אני חושב שאלה הן המחוות הרגשיות המשמעותיות שויזלטיר ניסח למעני בעברית מעודכנת כשהייתי נער, ועד היום יש רגעים שבהם אני נתקף ביאוש ההוא, וממלמל לעצמי כמו בתפילה מהופכת את מילותיו: "עץ תפוזים בקו רוחב/ שלושים ואחת שלושים/ עץ תפוזים שמוטי/ נתן פירות באושים.// עץ תפוזים שמוטי/ עלוב ופסול ליצוא,/ התחיל להוציא רימונים-רימונים/ זאת אגדה, אם תרצו.// ובה חיזיון מזווע/ כמו פצע מוגלה לא מגליד:/ עץ תפוזים מָעֳמָד לכריתה/ מגודל רימונים להחריד."
