ב"תפרים" חוזר ארז ביטון לרגע הנורא ששינה את מסלול חייו, רגע פציעתו והתעוורותו, כאשר רימון שמצא בשדה התפוצץ בין ידיו. הדבר קרה כאשר ביטון היה כבן עשר, ב19 בנובמבר 1951. מי שקורא את הספר, ובעיקר מי שמכיר ואוהב את שירת ביטון, מרגיש שהוא נופל לתוך תהום, לא רק בגלל השיבה אל הרגע ההוא, אלא גם משום שביטון עושה בספר הזה מעשה נדיר שמעט משוררים רוצים או מסוגלים לעשות: הופך על ראשן כמה מהפרקטיקות הבסיסיות ביותר של שירתו. שוב ושוב אנחנו פוגשים בספר החדש שירים שמהדהדים בדרכים ישירות ועקיפות יצירות אהובות של המשורר ("דברי רקע ראשוניים", "עם הילדים", "למרגלות הנשים", "פיגומים", "אמי אוגרת פוך" "בשעה של שקיעה"), אלא שהנוסח החדש, גם כאשר פני השטח שלו דומים עד מאוד לנוסח הישן, שונה מן היסוד. שכן מה שהיה בשיר המוכר מלא נחמה ואהבה – כי זו תמיד היתה דרכו של ביטון: לאחות את הקרע, לרפא את הפצע, לנחם ולהתנחם על הרעה – לובש בשיר החדש פנים אחרות בתכלית: חשופות יותר, שבורות יותר, בלתי מנוחמות. בדידותו של המתעוור, של הילד הרך שהקיץ שוב ושוב אל תוך זרות נוראה, חושך ועזובה, פורצת החוצה על כל אימתה וממלאת את העולם כולו באפלה בלתי חדירה.
בסוף הספר כלולים כמה קטועי פרוזה יפים להפליא, והאחרון נפתח במילים שמחדדות את היפוך המגמה שמתרחש בספר כולו: "בעצם," מספר ארז, "הורי ראו בי מת למרות שנותרתי בחיים. הורי הודיעו לבני המשפחה באלג'יריה שמתי מן הפציעה והמשפחה שם הכריזה עלי כמי שמת וישבו עלי שבעה, הדירו עצמם מאכילת בשר במשך חודש כדרכם באבל… התחושה שאני מת," מסכם ביטון את הפסקה, "ליוותה אותי כל חיי."
כאן מתגלות שתי אמיתות יסוד הנוגעות למכלול החוויות הגדול שביטון בורא בשיריו, אולי לא חדשות לחלוטין אבל משהו בדגש ובצלילות שניתנים להן בספר החדש כמו חורת אותן בסלע. אמת אחת: הפציעה ההיא, ההתעוורות ההיא, דמתה למוות. ילד מת שם. לא ניצל מהמאכלת כיצחק ולא הועלה מן הבור כיוסף ולא עלה השמימה כאליהו אלא הוא עדיין שם – "שוכב על גב הבור", כמאמר המשורר. אמת שניה: לא ההתעוורות המיתה את הילד ההוא. הוא מת כי משפחתו התנכרה לו, כי הוא נפל ממרומי ליבה של אימו לתחתיתו, כי אביו ואחיו לא ראו בו עוד ילד או אדם חי אלא רוח רפאים נטולת אחיזה בעולם הזה.
היה היה פעם צעיר עיוור שרצה לכתוב שירת בדידות כמו שבני דורו כתבו – זך או אבידן, נניח – שירים קיומיים על זרות וחיים באפלה. אלא שהצעיר ההוא הבין שלא יהיה שומע או מבין לבדידותו בעולם השירה הישראלית של אז, כי היתה זו בדידות מרוקאית מדי, שצלילה ערבי מדי, והכותב עצמו לא נחשב ראוי לבוא בהיכל השירה שהרי מנין בא, לא מברלין ולא מתל אביב אלא בחורבות לוד מת וקם לתחיה. והצעיר ההוא הבין שאין לו ברירה, ולפני שיכתוב על בדידותו עליו לברוא, במו ידיו הפצועות, את הקהילה שממנה תהיה לו הזכות להיפלט ולהיקרע. וכך נולדו יצירות המופת ההן, כמו "חתונה מרוקאית", או "שמחה במלאח", או "על רעידת האדמה באגאדיר", שבה טמן המשורר את קינתו על מותו שלו, על התעוורותו ובדידותו, בתוך קינה על קהילת אגאדיר הגדולה. והשנים חלפו. וקהילת אוהביה של שירת ביטון קמה והיתה. אלא שהכאב לא חלף. והנה, עכשיו, סביב יום הולדתו השמונים, כותב ביטון ומפרסם את שירת הבדידות שבילדותו או בחרותו לא האמין שיהיה לה שומע, וכולנו שומעים.
ארז ביטון, תפרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על "בית הפסנתרים".
- לרשימה על "נופים חבושי עיניים".
- ארז ביטון ופרס ישראל.
- לרשימה על "תִמְבִּיסֶרְת".