ספר השירים החדש של הסופרת וחוקרת התרבות חביבה פדיה נפתח בשיר שעורר בי חיבה מיידית, כי יש בו מחווה גלויה לשיר אהוב על רבים וגם עלי, "לאהבתי כשתשכים" של יאיר הורביץ, שנפתח במילים "שקט שקט הערב עובר בעץ ובלב". הגרסה של פדיה היא: "שקט שקט בתוך הלב מונח הערב/ כשעל גדות הגנגס ולמרגלות ההימלאיה/ הרעם מתגלגל." הורביץ ידוע כמחברם של שירים יפים להפליא אך קשים לפיענוח, ויש מגמה בחקר שירתו שמנסה למצוא את "הצופן" שישפוך עליה אור – מין מילון שיתרגם את מילותיו המכושפות לרעיונות מטאפיזיים או מיסטיים סדורים וברורים. בעיני זו גישה בעייתית, אבל יש לומר שאצל פדיה אין צורך בשום צופן – הפרשנות המיסטית היא תמיד חלק אינטגרלי של השיר. ובעוד אצל הורביץ העיקר הוא כאבי הלב הממשי והמטאפורי, ותפקיד היופי המילולי הוא להבליט את האופי הבלתי ניתן להתרה של הכאבים האלה, גם כאשר נלוות אליהם שמחה או נחמה, הרי שאצל פדיה יש ביופי המילולי מימד מובהק של חתירה לגאולה – למצב שבו הלב ייטהר מכל צל או בדיה. או כמו שהיא כותבת בשורה אופיינית בשיר המחווה להורביץ: "בפנים נוצץ הלב כיהלום/ אשר רחוץ שטוף מכל חלום".
שם הספר הוא "הודו – שירי מסע והשתוות", וצריך לומר שהשם קולע. פדיה נסעה להודו, נפאל וטיבט, מתוך מטרה גלויה – להשתוות, כלומר להשלים עם המוות. קשה להבין מהשירים מהו המוות שפדייה מנסה להשלים איתו: האם זה מותה שלה, שהציץ אליה מהעתיד הבלתי צפוי והטיל עליה מורא, או מותו של אדם אהוב שסחף אותה לתהליך משמעותי של אבל. ואולי מדובר במובן שלישי, מיסטי, של מוות. אבל כמעט בכל השירים חוזר הצורך שפדיה מסמנת במילה "השתוות" – הצורך להחלץ מתוך טלטלת התאווה והתסכול, הגאווה ומפח הנפש, הפחד והצער, אל עמק השווה של ההארה (זו שכיניתי בפסקה הקודמת "גאולה").
צריך להדגיש שהודו שפדיה כותבת עליה היא הודו מסוימת מאוד. זוהי הודו של התיירות הרוחנית – מצד אחד הודו ההינדואיסטית והבודהיסטית והמוסלמית-סופית של כתבי הקודש למיניהם, ומצד שני הודו של המקדשים, המנזרים, המסגדים, הקופים, הטווסים. ועם זאת, בכל אחד מהשירים היותר-יפים בספר, הממשות (כלומר השירה) מצליחה לחדור מבעד לבבואותיה – למשל בתיאור תנועתו של הלב החולם, הקורס, הגואה מהתרגשות; של גוף טובל בנהר או אופנוע מטפס בהר; ובעיקר בתיאור הצבעוניות המופלאה, ההודית כל כך, של החוויה המיסטית.
לאחד משיריה היפים-יותר, הקרוי "שיעור", צירפה פדיה הערה: "השיר הוא צידה הפנימי של ההרצאה 'שיטוט מחשבתי סביב זוהר סבא דמשפטים' אשר ניתנה במכון ללימודים בודהיסטיים בבודהנט, קטמנדו". ההערה נוגעת בלב הספר, שכן היא משרטטת את הגבול שבין פדיה המשוררת לפדיה המורה, ההוגה, המרצה. השירים, כך פדיה רומזת לנו, אמורים להעניק לנו את "הצד הפנימי" של מה שבהרצאותיה היא מנסחת כתזות מלומדות. אלא שלעיתים פדיה לא מקיימת את ההבטחה, ובערך במחצית משירי הספר קשה לזהות את התנועה הפנימית, הקונקרטית, של הלב הגואה, והם מתגלים כעיבודים לא מלהיבים של נוסחאות מיסטיות שחוקות למדי.
ואולי לב הקושי הוא בעצם היומרה להארה או לגאולה. ברור שאפשר לשכוח לזמן מה את המוות, ואפילו להטביע אותו לרגע ביין או במוזיקה או בשירה. ולפעמים, סמוך מאוד אליו, אפשר גם להשלים איתו. אבל השתוותו של המיסטיקן אינה פחות בדויה או פנטסטית מהודו שפדיה נסעה אליה. וכמו ששום צופן לא יפענח את שיריו של הורביץ, כך שום הארה לא תצליח לטהר את הלב מכאביו.
חביבה פדיה, הודו – שירי מסע והשתוות, פרדס
- לרשימה על "דיו אדם".