ספר שיריו החדש של רפי וייכרט, ה27 במספר, הוא אחד מספריו הטובים ביותר, אולי הטוב ביותר אי פעם, ואחד מספרי השירה היפים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא נוגע בעניין שמאז ומתמיד היתה לו אחיזה עמוקה בנפשו ובשירתו של וייכרט – דמות המשורר ההולך אל מותו. בראשית דרכו כתב וייכרט שירים רבי יופי על שני משוררים משמעותיים שהוא מצא עצמו עד למותם בטרם עת: יאיר הורביץ ודוד אבידן. וגם לאחר מכן הוא הרבה לכתוב שירי קינה על ידידים-משוררים שהלכו לעולמם. משהו במוות, בחיים בשעת הסתלקותם, תמיד ריתק אותו, בעיקר כשההסתלקות הזאת התגלתה לו מתוך זיקה לדמות המשורר ולידידות בין משוררים. אני מבין לליבו – שירה קשורה תמיד לזיכרון, למה שחולף ונשאר גם יחד, ושירה שעוסקת בעצמה, מה שמקובל לכנות שירה ארס פואטית, אמורה אולי לעסוק בעיקר בזה: בזיקה שבין משורר לאוהביו הנותרים אחריו.
קל להבין מה גרם לוייכרט להמריא גבוה כל כך דווקא בספר הזה. אפשר לפתוח בכך שהמשורר ההולך אל מותו בין עמודי הספר אינו משורר אלא מתרגם שירה – עמי דיקמן – שנודע ביכולתו לתרגם משפות רבות וביניהן משפות עתיקות, כיוונית ולטינית. הדבר הופך אותו לסמל אפילו יותר משכנע של שירה וזיכרון: לא מדובר במשורר אחד אלא במי שהיה פה למשוררים רבים. בכך הוא דמה לוייכרט, שאמנם שלא כדיקמן הוא משורר מובהק, אבל בדומה לו הצטיין תמיד בנחישותו להעניק קול למשוררים אחרים – כעורך, מבקר, מו"ל, ידיד ואף כמתרגם. וזה רק אספקט אחד של הקרבה ביניהם. באחד משיריו מספר וייכרט ששניהם חיו באותו רחוב בילדותם, אף על פי שלא הכירו זה את זה עד שהעבודה הספרותית הפגישה ביניהם; ששניהם גדלו ללא אב (דיקמן הוא בנו של המתרגם המהולל שלמה דיקמן, שהלך לעולמו כשעמינדב היה בן שש); ושהרוסיות המופגנת של דיקמן תמיד השתקפה בפולניות המודגשת של וייכרט. אבל נדמה שכדי להבין מה איפשר לוייכרט להגיע לשיאו כמשורר דווקא בשיריו על דיקמן יש להוסיף עוד שני סוגים של קרבה: הידידות האמיצה ביניהם, וליתר דיוק: האהבה, והעובדה שהם היו בני אותו דור. וכל סוגי הקרבה והדמיון הללו הופכים את קינתו של וייכרט על דיקמן, כך וייכרט עצמו מבהיר באחד השירים, לקינה על עצמו, על דורו, על עולמו.
והשירים, כאמור, יפים להפליא, בזכות איזון בין שתי תכונות מנוגדות לכאורה: מצד אחד נכונות לבטא אהבה וכאב וגעגוע בצורה צלולה וגלויה ככל האפשר, ללא שום עכבות – מה שאפשר לכנות רגשנות, אם כי מהסוג הנחוץ והמוצדק ביותר – ומצד אחר צניעות מכוונת במלאכת השיר. התוצאה היא אחד המודוסים הכי רצויים בשירה: פתוס נטול פתוס. השירים כל כך בהירים, כל כך מרוכזים בעיקר, כל כך נטולי קישוטים והתחכמויות ומסכות, שרבים מהם הופכים במין אלכימיה פלאית לאבני חן, למרגליות, ליהלומי שירה. כמו התליון כפול הפנים שוייכרט הוגה מליבו בשיר שהעניק לספר את שמו, "אתה היית קורא לזה אלגיה": "מצד אחד – דיוקן שלך. מצד שני – שלי." או כמו הפיצה שהוא הביא לדיקמן המאושפז וליווה אותה במילים: "חשבתי שאתה הגבר היחיד/ שאליו אני יכול לפנות/ בשמה של המסעדה,/ ולומר בפה מלא/ Amore mio." בכמה מהשירים וייכרט רומז למקורו של המודוס הזה שכיניתי "פתוס נטול פתוס": הוא מסביר שמוטב לומר מילות אהבה מלבכות: "שהרי שנינו לא נמנים/ עם חולקי השבחים לריק/ וזה טוב בהרבה מלדמוע", אבל נדמה שוייכרט מכוון כאן לאמת אפילו יותר בסיסית. שלפעמים כל שנותר למשורר לעשות זה לחרות בסלע את אהבתו, ולקוות שיש לה שומע.
רפי וייכרט, אתה היית קורא לזה אלגיה, עמדה