חולשה וכוח

למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני

כשקוראים את ספרה השלישי של ענת זכריה, "פלשתינה אַי", שלשמו יש צליל פוליטי והיסטורי מובהק אך גם מימד פצוע וכואב: אַי, ההרגשה היא שמדובר בספר חזק ובשל, ושזכריה מוכיחה בספר

'גולדה אמרה לא', ספרו החדש של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שפירסם לאחרונה גם רומן ראשון, מוקדש למלחמת יום כיפור. במונחי ההווה הישראלי מדובר במלחמה עתיקה, כמעט פרה־היסטורית: מלחמה שהתנהלה

איך להציג את המשורר דוד טובי? איך להפקיע אותו מהאלמוניות היחסית שבה עברו עליו רוב חייו הספרותיים – למעט פרסומו של ספרון זעיר באמצע שנות התשעים – ולהעניק לו את

רונית ליברמנש-ורדי – משוררת, סופרת, מסאית, חוקרת מגדר – העניקה לספר שיריה השלישי שם יפה להפליא, שיש בו משהו מאורגן מאוד ועם זאת זר ומתריס: "התפוררות קוהרנטית". משמעותו של הביטוי

כמו משוררות רבות בדורה ובדור שקדם לו, גם דפנה שחורי נאלצה לפלס לעצמה דרך בצילן של שתי משוררות משפיעות מאוד: וולך ורביקוביץ'. שתיהן הוכתרו לנסיכות השירה הישראלית כבר בשנות השישים,

למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות,

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון

יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת

יוכבד בת מרים הייתה אחת "המשוררות העבריות הראשונות", אלה שהתחילו לפרסם את שירתן בראשית שנות העשרים של המאה שעברה, במקביל לרחל ולאסתר ראב. ההשוואה לרחל כמעט מתבקשת – הן היו

כמה מהשירים החזקים ביותר של תהל פרוש – ויש לה הרבה שירים חזקים: כוח הוא מימד חשוב בשירתה, אולי דווקא משום שהיא מרבה לעסוק בתלות וחולשה – מוקדשים ליחסים בינה

אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה

התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על

ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם:

כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות

הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך",  הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד

קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים