Search

ע. הלל, כל השירים

קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים בספר היטב,  אבל ההרגשה היא שמדובר במפגש עם הרקע הפנימי, הבעייתי במידה רבה, המלא חורים והבטחות לא ממומשות, שממנו צמחו השגיו הממשיים – לא רק כמשורר לילדים אלא גם כאדריכל נוף, שתכנן בין השאר את גן צ'רלס קלור, הפארק שהוקם בחוף שבין תל אביב ליפו על תל הפסולת שנוצר בעקבות חורבנה של שכונת מנשייה.

ראשית הסיפור בשנות הארבעים, כאשר הלל, יליד משמר העמק, התחיל לפרסם את שיריו ב"משמר", בטאון השומר הצעיר, וב"ילקוט הרעים", כתב העת של קבוצת המשוררים והסופרים שנודעה לאחר מכן כ:"דור בארץ", "דור תש"ח" ו"דור הפלמ"ח" – והלל אכן נולד בארץ ולחם בתש"ח במסגרת הפלמ"ח. שיאה של התקופה ההיא היה ב1950, כשהלל פרסם את ספר הביכורים שלו, "ארץ הצהרים". גם במבט ספקני קשה להכחיש את העובדה שמדובר בספר ביכורים נהדר, מקורי ורב עוצמה. הלל הצליח להכיל את ההשפעות הספרותיות המרכזיות שפעלו עליו – הפולחן הכנעני של רטוש, הפולחן הציוני של שלונסקי, פולחן הממשות של אלתרמן – ולתרגם אותן לשפה חדשה, "ילידית" ו"צעירה" מאוד, מהוקצעת ופראית גם יחד, שהזכירה באופיה ההמנוני את "עלי עשב" של ויטמן, והלמה מאוד את רוחם של קוראיו, בוגרי תנועות הנוער החלוציות.

"ארץ הצהרים" היה בראש וראשונה ספר נעורים, גם במובן הטוב, הנלהב והמתפרץ, וגם במובן הקצת פחות טוב. הלל נגרר שוב ושוב בעקבות המילים הנרגשות והנרעשות שלו, המוזיקליות כל כך, לאימוץ לא ביקורתי של אידיאות נעורים נועזות-כביכול, אורגיאסטיות, מתלהמות, שכונו בזמנו "פנתאיסטיות". לזכותו יש לומר שהוא לא היה עקבי במיוחד, וכל שיר הוביל להקצנה מטאפיזית אחרת: פולחן חסר בושה של יופי וכוח התחלף בהתרפקות נמלצת על החלש והמנודה, הערצה יצרית של החיה ו"הטבע" נשקה להאלהת האדם ותרבותו, אחוות לוחמים מרירה-מתוקה שילבה ידיים עם שביעות רצון עירונית אירונית-לכאורה. העיקר לא היה באיזו פילוסופיה סדורה, "פנתאיסטית", אלא ביכולת לעבד תשוקה ולהט למלים מתגלגלות בקצב תזזיתי, מסחרר, כמעט ג'אזי לפעמים, שחותר לקרשצ'נדו רעיוני קצת חד וברור מדי.

שנה לאחר מכן נסע הלל לפריז, ללמוד אדריכלות, החברה הישראלית יצאה למסע ממושך שהרחיק אותה מאוד ממורשת תנועות הנוער, והשירה הישראלית הצעירה פתחה במסע מזורז ואינטנסיבי שהוביל אותה לפואטיקות הרבה יותר ספקניות וסבוכות מזו של "ארץ הצהריים". הקושי הגדול של הלל לסגל את הפואטיקה הבסיסית שלו, הכנענית, הנלהבת, היצרית, לאקלים הספרותי והפוליטי החדש ניכר כבר בשירים שכתב בשנות החמישים, ובעצם אפשר לראות במכלול יצירתו מאז ספרו הראשון ביטוי עקבי לרצונו להתבגר כמשורר, ולהחלץ מגבולותיה של פואטיקת הנעורים שלו לטובת שירה מורכבת יותר. דווקא בשירת הילדים שלו הוא הצליח לעשות זאת בדרכים עדינות וחכמות מאוד, רבות יופי. בשירתו למבוגרים ניכרים יותר המחסומים הפנימיים שהוא נאלץ להתמודד איתם, והמאמץ העיקש להתגבר עליהם.

המאמץ הזה בולט בעיקר בשלוש פואמות מרתקות – "טרוף טורף" מ1964, "כיפה אדומה" מ1980, ו"יוסף ואשת פוטיפר" מ1982, שממנה לקוחים שני השירים המצורפים לרשימה. בשלושתן חוקר הלל את הצדדים הפרטיים יותר, המופנמים והנפתלים, של המגמות היצריות והמיתולוגיות בשירתו. "טרף טורף" היא החשופה והחידתית משלושתן, ואפשר לראות בה מעין עדות על התבגרות מיוסרת, כמעט בלתי אפשרית, בצילן של דמויות הוריות מתעתעות, פתייניות ואלימות. "כיפה אדומה" ו"יוסף ואשת פוטיפר" מסוגננות יותר, נוטות לפירוש אלגורי ממתן ומרחיק, אבל יחד עם "טרוף טורף" הן מצטרפות אולי למשל מורכב על "דור בארץ", דור הבנים הלכודים במורשת אבותיהם, ועל הקושי העצום שלהם לסלול לעצמם דרך עצמאית בצל הציונות האוטופית וההרואית של נעוריהם.

eli-001

 ע. הלל, כל השירים, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק