דוד טובי, כותב השירים

איך להציג את המשורר דוד טובי? איך להפקיע אותו מהאלמוניות היחסית שבה עברו עליו רוב חייו הספרותיים – למעט פרסומו של ספרון זעיר באמצע שנות התשעים – ולהעניק לו את הכבוד הראוי לו: משורר אגדי-למחצה, שכתב בשפה מומצאת-למחצה, והותיר אחריו מורשת משוררית ייחודית ומרתקת? הדרך היחידה היא להקדים לדיון בשירתו משהו מתולדות חייו, ולהדגיש בהן יסוד אחד קבוע: את ריבוי הלשונות המאפיין את הצד המזרחי של אגן הים התיכון, זה שגם ישראל שוכנת בו, מרחב שהפגיש במהלך ההיסטוריה שורה ארוכה של הגמוניות אימפריאליות מתערבבות: יווניות, רומאיות, ביזנטיניות, ערביות, עותומאניות, צרפתיות ובריטיות.
טובי נולד בקהיר ב1936, ליתר דיוק בהליופוליס, פרבר העשירים. הוריו היגרו למצרים מטורקיה: אמו מאיזמיר ואביו מבורסה. עם אמו דיבר לדינו ועם אביו צרפתית. מחוץ לבית בלטו שתי שפות נוספות: ערבית ולצידה אנגלית, שפת האימפריה ששלטה במצרים במישרין ובעקיפין עד מהפכת הקצינים החופשיים ב1952. טובי הנער נתפס לשתי אהבות גדולות: תשוקה גדולה לשפות ולספרים, ובעקבות קריאת "המרד" של בגין גם לציונות. בדומה לרוב יהודי הליופוליס היגר טובי לישראל בראשית שנות החמישים, ושם נוספה לרשימת לשונותיו שפה נוספת – עברית.
בארץ שירת טובי בחיל הים, ועבד רוב חייו בחברת הספנות צים. המוקד שסביבו התנהלו חייו המקצועיים והרוחניים היה העיר התחתית בחיפה, בעיקר חלקיה שנועדו לשרת את הנמל וימאיו, על תשוקתם לאלכוהול ומין. אחרי נסיונות כושלים לכתוב בעברית ובצרפתית דבקה נפשו בשפת האימפריה של זמננו, אנגלית, ובה כתב את שיריו המיוחדים כל-כך, ששאבו את השראתם דווקא מתרבויות הים התיכון ובעיקר מהשירה היוונית: ממסורת המבוססת על אידיאה רב-משמעית של אימפריה – חיה ובועטת או להפך: אבודה ומפונטזת – ששוכנת על הסף בין עבר מפואר להווה מתפורר ובין ים ליבשה, כלומר: בערי הנמל. חיפה, למשל. וליתר דיוק: חיפה כמשל לערים אחרות, כמו איזמיר או אלכסנדריה.
שם, בחיפה, התידד טובי בשנות התשעים עם נתן זך ואמיל חביבי, וחרג מאלמוניותו הספרותית. זך תרגם ופרסם כמה משיריו, שהיכו לרגע גלים וזיכו את טובי בסדרת ריאיונות בכלי התקשורת, אבל הגלים מיהרו לשוב ולהיבלע בים האלמוניות עד למות המשורר ב2009. את כל זה למדתי, בין השאר, מהמבוא שכתבה בתו של טובי, רויטל, למבחר שיריו שראה כעת אור, וצריך לומר שהמבוא הזה הוא פנינה של כתיבה ביוגרפית חכמה ומעודנת. גם תרגומי השירים, של המשורר עודד פלד, מצויינים.
והשירים עצמם נפלאים. הם כתובים במפתח שאפשר לכנות מינימליסטי. יתכן שזרות השפה שבה כתב עודדה את טובי לכתוב שירים חדים ובהירים כל כך: להתרכז במינימום המשמעות הנחוץ ולהעניק לו מקסימום של יופי ואפקטיביות. אלא שעיקרון "המועט המחזיק את המרובה" קשור לא רק לשפת השירה של טובי אלא גם לחווית הזרות העמוקה ששירתו ניסתה לדובב, ובעיקר למשיכתו למסכה, להעמדת הפנים הגאה, למה שאפשר לכנות "פאסון": הפאסון של מי שמסתיר את חולשותיו וכמיהותיו, ובכלל זה את הקונפליקט בין גאוותו כמשורר לאלמוניותו כמשורר, מתחת למעטה של אגדות ספרותיות מתפוררות שעיקרן נאמנות כפולה: לזכרונות עתיקים מצד אחד, כמו זכרונות ילדותו של המשורר על כל מה שנרמז ונבזז בה, אך גם לחוק המצווה לשכוח את מה שאבד. הפתרון הוא לשרטט את האובדן בשפה זרה ומתנכרת שהופכת לשפתו של הלב – שפה של שכחה, ומתוך כך של געגוע שלא ניתן להשביעו.

דוד טובי, כותב השירים, מאנגלית: עודד פלד, הוצאת קשב לשירה