מתברר שנולדה אופנה חדשה. לפני כחצי שנה פרסם אמיר אור את הספר "החיה שבלב", שכותרת המשנה שלו היתה "אהבות: מבחר וחדשים", והנה אשר רייך הולך בעקבותיו, ומפרסם את "השחיין המהיר של הרגש", המוגדר בכריכתו כ"מבחר שירי אהבה חדשים וישנים". אני מצפה כבר לספר הבא, מי יודע של מי, שיכנס גם הוא שירי אהבה ישנים וחדשים לספר אחד, ויכונה "לוליין החשק", ואולי "הפרש הבודד של האהבה".
במבט שטחי ספריהם של אור ורייך הולכים בכיוונים מנוגדים. של אור דק ואתלטי, של רייך שופע ודשן. יש לרייך משיכה עזה למלים יפות ולמטאפורות רוטטות. מעלתם הגדולה של שיריו היא דווקא כנותם. שוב ושוב, בשירים שונים מאוד לכאורה זה מזה, מציג רייך את עצמו כמי שהכמיהה הארוטית והרומנטית היא בשבילו מין דת, התמכרות, אובססיה, חטא קדמון, חולשה גורלית, סם חיים ומחלה כרונית באריזה אחת, ומשהו באינטנסיביות של השירים, ובעיקר בעקביות העיקשת שלהם, גורם לי להאמין לו שכך בדיוק הוא חווה את העולם.
הניסוח היפה ביותר של החטא שעליו הוא מתוודה מופיע בשיר שהעניק לספר את שמו: "השחיין המהיר של הרגש". רייך כותב שם: "ובתשוקה הזאת העינים תמיד גדולות יותר מהלב והלב מהיר יותר מהעיניים." זוהי מין תקבולת ניגודית – העינים גדולות מהלב, הלב מהיר מהעיניים – ששתי צלעותיה ההפוכות-לכאורה אומרות בעצם אותו דבר: שהרעב של רייך לאהבה גדול מיכולתו הממשית לאהוב, וכמיהותיו ניצתות במהירות מסחררת, לפני שיש לאהובה עצמה סיכוי להתגלות ולהתממש כאישה קונקרטית.
ברור שרייך אוהב מאוד נשים – אוהב להתאוות ולכמוה אליהן, להתרפק עליהן ולהתנחם בהן, ונוטה גם להיפגע מהן, להתאכזב ולהתרוקן. רבים משירי הספר הם מחוות עקיפות או מפורשות למסורת מתמשכת בתולדות האמנות האירופית, המסורת שמתרכזת בגוף האישה כמוקד של מסתורין ותשוקה, או כמפגש טעון בין ממשות חושנית, ממשותו של "הבשר" שמזכיר פרי קצת בשל מדי, לבין דימויים תרבותיים פנטסטיים – ונוס או מריה, למשל, אך גם דמות ארצית או חילונית יותר שחוזרת בנוסחים רבים ומצויירת בה גבירה שהיא בעצם פילגש או זונה. רייך אינו קתולי שהתחלן אלא יהודי שהתפקר ולכן דימויי היסוד שלו שונים במקצת, אבל נאמנותו למסורת הגברית הזאת גלויה מאוד, ולצד ניחוח אנכרוניסטי היא מעניקה לשיריו גם ארומה "תרבותית", כלומר אירופית.
התוצאה היא שהנשים הרבות המצוירות בשיריו – ורייך מבהיר שהן משורטטות לאו דווקא באמצעות עין רואה ויד בוטחת, אלא באמצעות הלב הסחרחר והאיבר העיוור – הן תמיד אספקט של אותה אישה מופשטת וכל-נוכחת, המכונה בחלק מהשירים "ארכימדה". יש לה בעצם ארבעה אספקטים: האישה כגן עדן שכמהים אליו, כגן עדן שחודרים אליו, כגן עדן אבוד או מרוקן, וכגן עדן כוזב, מניפולטיבי וזנותי. לכן קל להבין מדוע למרות החושניות הקונקרטית כביכול של השירים, שמרבים לעסוק במה שרייך מכנה "מכרה הפז שבין הירכיים", אין בהם אפילו רמז לאישה ממשית. הממשות היחידה היא הסחרחורת הארוטית והרומנטית של המשורר, הרגשנות החרמנית או החרמנות הרגשנית שלו, והאישה היא מצד אחד נקודת משען הכרחית אך מקרית שמאפשרת לו להניף את עצמו לגבהים, ומצד שני מסך ריק שהוא מקרין עליו את פחדיו וכמיהותיו.
מה שמעניק לשירים מורכבות ועניין הן שתי מעלות הקשורות זו לזו. אחת כבר ציינתי, וזוהי הכנות או המודעות העצמית של רייך, והאחרת היא סוג של הרמוניה בין צורה ותוכן. רייך כותב שירים הדומים מבחינות רבות לנשים שהוא אוהב: שכבה עבה של מלים גנדרניות ודימויים בשרניים המכסה על ריקנות פנימית מודעת לעצמה, מתעתעת אך גם יצירתית מאוד.
אשר רייך, השחיין המהיר של הרגש, זמורה ביתן
- אשר רייך בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- רן יגיל על אחד השירים ב-nrg.
- מיה סלע מראיינת את המשורר ב'הארץ'.
- דפנה שחורי על הספר.
- שירים נוספים מתוך הספר ב-ynet.
- דורית על הספר באתר של נוריתהה.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.