אמיר אור הוא דמות מרכזית ומשפיעה בקהילת השירה הישראלית – כעורך שירה, כמורה לשירה, כעסקן שירה, אך לא כמשורר. במסגרת פעילותו בעמותת הליקון הוא תרם להתפתחותם ולקידומם של עשרות משוררים פעילים, ביניהם משוררים מרכזיים למדי, ואף על פי כן קשה למצוא ביניהם מישהי או מישהו שיאמרו משהו טוב על שירתו. היחס אליו מסוייג, אמביוולנטי, זהיר, ואולי משום כך ספרו הקודם, "מוזיאון הזמן", כמעט לא זכה להתייחסות מצד הביקורת.
זה הרקע שעליו יש להבין את ספרו החדש, "החיה שבלב", מבחר משיריו מאז 1990. כשמשורר מפרסם מבחר כזה, המתפרש על פני עשרים שנות יצירה, מדובר בדרך כלל בספר עבה ומגוון למדי, שמהלך הזמן ניכר בו היטב. אלא ש"החיה שבלב" אינו רק דק ומהודק באופן מפתיע אלא גם מגובש מאוד. דומה שאור מנסה לתקן משהו שלא עבד עד עכשיו, ולהציג את עצמו באריזה חדשה, ממוקדת יותר, בפני קוראי השירה העברית.
המאמץ, לפחות בעיני, מוצלח. אור החליט לערוך את עצמו בדקדקנות, ופעל על פי שני עקרונות משלימים. כל השירים הכלולים במבחר הם שירי אהבה – אם כי מדובר באהבה מסוג מסויים מאוד ואולי גם מוגבל במקצת: אהבה כפולחן של תשוקה ארוטית – וכולם שייכים לצד המעודן או המתורבת יותר של שירתו. גם שמו של הספר מוצלח: השירים הכלולים בו מלמדים שיש בליבו של אור חיית טרף או חיה המשתוקקת להיות לטרף, חיה שאהבה בשבילה היא משחק משוכלל של צייד וניצוד, ומטרתו כמשורר הוא לאלף במילותיו את החיה הזאת, לכשף אותה באמצעות לחשים והשבעות, ולהטיל עליה רסן של יופי אפל ומסוגנן.
אור הוא משורר מקצועי ומחוייב. בשיריו ניכרת השפעה עמוקה, מודעת מאוד לעצמה, של מסורות רבות ומגוונות – של השירה היוונית העתיקה, של שירי פולחן ומיתוס מתרבויות פוליתאיסטיות אחרות, של שירת החשק שהתפתחה באגפים שונים של המרחב המוסלמי בימי הביניים וכו'. אלא שלא רק המסורות שהוא מושפע מהן עתיקות, גם דפוס ההשפעה עתיק למדי, ומזכיר את הנהיה אל "הפגאני" או "האוריינטלי" ששטפה את אירופה במאה ה-19. בהקשר העברי מתגלה אור בספר החדש כמי שמנסה ללכת בדרכם של שני משוררי עבר גדולים – טשרניחובסקי ורטוש.
הדמיון לרטוש בולט במיוחד. אור, כמו רטוש, הוא משורר ניאו-פגאני מובהק שמחבר בין פולחן וסקס ומחפש מפגש טקסי ומקודש בין התמסרות וכמיהה. לכן גם חשוב ההבדל ביניהם. רטוש הכריז מלחמה גלויה על המסורת התרבותית השלטת, כלומר על היהדות. לעמדותיו היו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, ולמרות אופיין המהפכני היו להן שורשים עמוקים בתרבות העברית, וליתר דיוק בתנ"ך. אור, לעומת זאת, נזהר כמו מאש משפה תנ"כית או מנימות כנעניות. ברור למה – מטרתו אינה להציע חזון תרבותי חדש או לחולל מהומה אלא להתמסר בלב שלם לעצמו ולחזיונותיו. במקום מלחמה גלויה עם המסורת הוא מציע סוג של מפלט תרבותי פרטי, מין וילה מגודרת או טירה מבודדת שבה הוא יוכל לעסוק בלי הפרעה בפולחניו הארוטיים.
מתוך כך גם אפשר להבין למה אור מתקשה להתקבל כמשורר למרות מעמדו ושליטתו באמנות השיר. הדמיון בינו לבין רטוש – ושאר משוררי הזמן ההוא – עמוק ממה שנדמה: הניאו-פגאניות שלו היא בסופו של דבר מסורתית, רומנטית וגברית מאוד, כלומר כזו שנוטה לחדד את ההבחנה בין המינים: זכר שחורג מעצמו ללא הרף מצד אחד, נקבה פעורה ותהומית מצד שני. אור מודע לאנכרוניזם הזה, ומשתדל לשכלל ככל האפשר את משחק ההשתקפויות המגדרי של שירתו, אך לא מצליח, וכנראה גם לא רוצה, להשתחרר מפואטיקה גברית-דומיננטית שעסוקה בעיקר במתח בין תשוקה ושליטה. כשמתווספת לכך נטייתו לכתוב שירה "טהורה", כלומר כזאת שמתמסרת לחלומותיה העתיקים תוך התעלמות מההווה, האנכרוניזם הרגשי והמגדרי המאפיין את שירתו מעמיק. הדבר לא מפריע לו לכתוב שירים יפים, כמו זה שמצורף לרשימה.
אמיר אור, החיה שבלב, הוצאת קשב לשירה