נתן זך, משנה לשנה זה

פורסם בתאריך 26 במרץ 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כדי לנסח את עמדתי כלפי ספרו החדש של זך אין לי ברירה אלא לפתוח במה שכל מי שעיין בו כבר יודע, כלומר בכך ש"משנה לשנה זה" הוא ספר מביך שמוטב היה לו להיגנז. במחציתו הראשונה, המורכבת מרשימות אוטוביוגרפיות ומחשבות על שירה, אין אפילו סיפור או רעיון מעניין אחד. הוא עשוי כולו ממלים ריקות: אנקדוטות נטולות חן, ציטטות שאינן מובילות לשום מקום, מחמאות קלושות של הכותב לעצמו, וביניהן קריצות עין רטוריות שמבטיחות איזה גילוי חשוב בהמשך הדרך, וידוי מרעיש או סתם פואנטה קטנה, ומסתייימות שוב ושוב בלא כלום, כלומר במלים ריקות נוספות.

המחצית השניה של הספר, המכילה מאמרים של מבקרים שונים על שירת זך, מביכה כמעט באותה מידה, וזאת על אף שמנוסחים בה לא מעט רעיונות יפים ומעניינים. כל המאמרים ראויים לכינוס, אבל העובדה שהמשורר עצמו בחר בהם, וטרח לשבץ אותם במסכת של התלטפויות מטעם עצמו, מעניקה לכל העניין טעם משונה, לא ברור של מה.

אין לי עניין לזעוק "המלך עירום". ריקנותו של הספר מעניינת דווקא משום שהיא גלויה לכל, ובכלל זה למשורר עצמו. זוהי ריקנות מכוונת, מודעת לעצמה, ששופכת אור נוסף על הפואטיקה של זך בשלושים השנה האחרונות.

מי שעזר לי להבין את הפואטיקה הזאת קצת יותר טוב הוא אריאל הירשפלד, שעד לא מזמן הסתייג משירתו המאוחרת של זך, וברשימה הכלולה ב"משנה לשנה זה" מסביר מה גרם לו לשנות את דעתו. הירשפלד מצביע שם על מרכזיותו של הספר "אנטי מחיקון" בהבנת התפתחותו של המשורר, ומנסה להראות איך הדבר בשירתו המאוחרת שמרתיע אותי כל-כך – הריקנות המתחטאת והמתריסה שלה – יכול להיראות מזווית אחרת משמעותי, ואפילו מעורר כבוד.

בשירי "אנטי מחיקון" שפורסם ב-1984, כמו ביצירתו המאוחרת בכלל, מבהיר זך שליבו ריק, כלומר שאין לו אהבה, וכנראה גם לא תהיה. יותר מזה: הוא מבהיר שליבו תמיד היה ריק, גם כשכתב את שירתו המוקדמת. אלא שאז הוא עדיין לא השלים עם גורלו. עיכבו אותו מעצורים רגשיים ואסתטיים שהפכו את שירתו ההיא, המוקדמת, ליפה וחידתית להפליא. כעת, בלעדיהם, שירתו אולי משוכללת פחות, אך יש לה כביכול יתרון אחר: היא כנה יותר, ולכן גם שלמה יותר, עם עצמה ובכלל.

זך גם רומז שם שהימים ההם, ימי שירתו המוקדמת, היו לכאורה פחות רעים ("בימים הרעים ההם / לפני הימים הרעים ממש") אבל למעשה קשים יותר, עד שהקושי נעשה מתישהו בלתי נסבל. ומכיוון שאזל לו כוח הסבל, לא היתה לו ברירה אלא לוותר על הקושי, כלומר על כל רמז לקונפליקט, ואף על פי כן להמשיך לכתוב. בלי אמונה, אך לשם שינוי גם בלי מסכות. בלב ריק אך גלוי. ומה ראוי למשורר יותר מלב גלוי?

ובחזרה לספר החדש. נכון שבמבט שטחי אפשר לראות בו שלב נוסף, מרחיק לכת מקודמיו, בפרוייקט גילוי-הלב-הריק של המשורר. מבחינה זו הוא מאשש את הביקורת שלי וחותר תחת השבחים של הירשפלד, שכן הריקנות שזך מטפח נחשפת בו במלוא תפלותה. אלא שבשירים של זך, בניגוד לפרוזה שלו, יש מעבר לריקנות עוד משהו: הד אכזרי של כאב עתיק, יבבה נטולת נחמה. בשירתו המוקדמת  היבבה הזאת התנגשה בהיפוכיה – כמיהה, כוונה טובה, בושה – והצמיחה קונכיות מסוגננות של יופי וכאב. בשירתו המאוחרת היא נותרה לבדה, חשופה כמו חשופית, מקדשת רק את עצמה. לא פלא שפרסונת הקדוש המעונה, שזך השתעשע בה בהצלחה רבה בכמה משיריו המוקדמים, צמחה פרא והשתלטה עליו לגמרי, כמו בשיר המצורף לרשימה.

zach3

נתן זך, משנה לשנה זה, פרטי ביוגרפיה ספרותית, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , ,

יום שישי, 26 במרץ, 2010 משוררים ותיקים, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על נתן זך, משנה לשנה זה

רובי
5 באפריל 2010

שלום אלי,
שוב אפשרת לנו לקרוא רשימה חדה ומדויקת. כרגיל. נראה שמה שהספר הנוכחי מדגיש, במילים מפורשות, בטון בוטח ומצהיר, הוא דבר מה שמלווה אחדים מאיתנו בקריאה של שיריו של זך כבר שנים לא מעטות (מאז "אנטי מחיקון"?). מעבר ללא מעט משתנים שמתערבים בקריאת השירה שלנו, אנחנו נדרשים תמיד למתוק שבאתגרים, זה שמותח את גבולות סובלנותנו. עד כדי כך אנחנו נדרשים למתיחה הזו, שאנחנו לומדים בהדרגה לאהוב אותה. בסופו של התהליך הזה אנחנו אוהבים את המשורר, או לא אוהבים אותו (לא את שירתו, אותו, או אותה). אנחנו מייחסים לו את השמחה שהסב לנו. במקרה של זך, כנראה שכבר זמן רב הוא שקוע עמוק במה שאתה מכנה "פרסונת הקדוש המעונה" ואולי ראוי לכנותה נעבעכיות לשמה, ובמובן הזה הוא דורש מאיתנו יותר מאשר מתבקש מקוראי שירה, הוא מבקש הערצה חומלת כלפי "מוכה מתנשא".
תודה רבה…
רובי

אלי
5 באפריל 2010

תודה, רובי. עזרת לי להבין ביתר חדות את אי הנוחות שאני חש ביחס לחגיגות זך המאוחר. וניסחת את זה נפלא: "הוא מבקש הערצה חומלת כלפי מוכה מתנשא".
זך מנסה לשכנע אותנו שהוא יותר מסכן מאיוב – כי לאיוב היתה לפחות אמונה. יותר מסכן מישו – כי ליסוריו של ישו היתה לפחות משמעות. יותר מסכן מירמיהו – כי לירמיהו היתה לפחות ציון להתאבל עליה ולהתנחם בבניינה לעתיד לבוא, וכו'. הוא מסביר לנו – אני, המשורר הגאון, סובל לא רק ככל האדם, אלא אפילו למטה מזה. ועל זה הוא תובע כבוד-מתוך-רחמים ורחמים-מתוך-כבוד.
ומתברר שהוא זוכה בדיוק במה שהוא רוצה. ואפילו את המנגנון שמסביר את התהליך הזה אתה מצליח להבהיר.
 

יונתן
5 באפריל 2010

אלי שלום, תדיר אני קורא, ותדיר נהנה, אם קריאת הספר בא בקירבי מחשבה כי כתיבתו ינקה מן הלשד הנפוץ סביב: אהבת הזכוכיות השקופות, ההתאהבות הקשה ברכילות כמו ריאלטי ונבירה בפן האישי, זך המוקדם הוא פאר של התרסה והבנה דקה ומדויקת באשר למצב האדם בעת ההיא, חסר מילים גבוהות וחריזה אך נתון בשבר חברתי המייצר כמיהה כמו נוצרית, הניתור של המשורר ממושא ההתבוננות, קרי מולדתו היא אבן נגף, יכול היה להיקשר לאדם האונברסלי, כמו שהוא מבקש לרמוז שעשה בספר, אך השיבה המאוחרת, הצורך לאלץ את המקום להמליך שוב ושוב וזאת בשעה שישנם משוררים המתדפקים תמיד על דלת אהבת הקהל, לכן נדמה לי כי היה חכם לזך לשהות באדוות ההופעה המרהיבה שלו בשיריו המוקדמים, גם אם אדוות אלו הינם קריאות שקטות ומשוררים מושפעים, ולא לדרבן את הההכרה החוזרת בו שגורמת לו ללעוס את הריק, ולשחרר ספרים ללא הועיל

אביב
3 ביולי 2010

לא הצלחתי לקבל מהפוסט הזה חוות דעת חד משמעית.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון