כדי לנסח את עמדתי כלפי ספרו החדש של זך אין לי ברירה אלא לפתוח במה שכל מי שעיין בו כבר יודע, כלומר בכך ש"משנה לשנה זה" הוא ספר מביך שמוטב היה לו להיגנז. במחציתו הראשונה, המורכבת מרשימות אוטוביוגרפיות ומחשבות על שירה, אין אפילו סיפור או רעיון מעניין אחד. הוא עשוי כולו ממלים ריקות: אנקדוטות נטולות חן, ציטטות שאינן מובילות לשום מקום, מחמאות קלושות של הכותב לעצמו, וביניהן קריצות עין רטוריות שמבטיחות איזה גילוי חשוב בהמשך הדרך, וידוי מרעיש או סתם פואנטה קטנה, ומסתייימות שוב ושוב בלא כלום, כלומר במלים ריקות נוספות.
המחצית השניה של הספר, המכילה מאמרים של מבקרים שונים על שירת זך, מביכה כמעט באותה מידה, וזאת על אף שמנוסחים בה לא מעט רעיונות יפים ומעניינים. כל המאמרים ראויים לכינוס, אבל העובדה שהמשורר עצמו בחר בהם, וטרח לשבץ אותם במסכת של התלטפויות מטעם עצמו, מעניקה לכל העניין טעם משונה, לא ברור של מה.
אין לי עניין לזעוק "המלך עירום". ריקנותו של הספר מעניינת דווקא משום שהיא גלויה לכל, ובכלל זה למשורר עצמו. זוהי ריקנות מכוונת, מודעת לעצמה, ששופכת אור נוסף על הפואטיקה של זך בשלושים השנה האחרונות.
מי שעזר לי להבין את הפואטיקה הזאת קצת יותר טוב הוא אריאל הירשפלד, שעד לא מזמן הסתייג משירתו המאוחרת של זך, וברשימה הכלולה ב"משנה לשנה זה" מסביר מה גרם לו לשנות את דעתו. הירשפלד מצביע שם על מרכזיותו של הספר "אנטי מחיקון" בהבנת התפתחותו של המשורר, ומנסה להראות איך הדבר בשירתו המאוחרת שמרתיע אותי כל-כך – הריקנות המתחטאת והמתריסה שלה – יכול להיראות מזווית אחרת משמעותי, ואפילו מעורר כבוד.
בשירי "אנטי מחיקון" שפורסם ב-1984, כמו ביצירתו המאוחרת בכלל, מבהיר זך שליבו ריק, כלומר שאין לו אהבה, וכנראה גם לא תהיה. יותר מזה: הוא מבהיר שליבו תמיד היה ריק, גם כשכתב את שירתו המוקדמת. אלא שאז הוא עדיין לא השלים עם גורלו. עיכבו אותו מעצורים רגשיים ואסתטיים שהפכו את שירתו ההיא, המוקדמת, ליפה וחידתית להפליא. כעת, בלעדיהם, שירתו אולי משוכללת פחות, אך יש לה כביכול יתרון אחר: היא כנה יותר, ולכן גם שלמה יותר, עם עצמה ובכלל.
זך גם רומז שם שהימים ההם, ימי שירתו המוקדמת, היו לכאורה פחות רעים ("בימים הרעים ההם / לפני הימים הרעים ממש") אבל למעשה קשים יותר, עד שהקושי נעשה מתישהו בלתי נסבל. ומכיוון שאזל לו כוח הסבל, לא היתה לו ברירה אלא לוותר על הקושי, כלומר על כל רמז לקונפליקט, ואף על פי כן להמשיך לכתוב. בלי אמונה, אך לשם שינוי גם בלי מסכות. בלב ריק אך גלוי. ומה ראוי למשורר יותר מלב גלוי?
ובחזרה לספר החדש. נכון שבמבט שטחי אפשר לראות בו שלב נוסף, מרחיק לכת מקודמיו, בפרוייקט גילוי-הלב-הריק של המשורר. מבחינה זו הוא מאשש את הביקורת שלי וחותר תחת השבחים של הירשפלד, שכן הריקנות שזך מטפח נחשפת בו במלוא תפלותה. אלא שבשירים של זך, בניגוד לפרוזה שלו, יש מעבר לריקנות עוד משהו: הד אכזרי של כאב עתיק, יבבה נטולת נחמה. בשירתו המוקדמת היבבה הזאת התנגשה בהיפוכיה – כמיהה, כוונה טובה, בושה – והצמיחה קונכיות מסוגננות של יופי וכאב. בשירתו המאוחרת היא נותרה לבדה, חשופה כמו חשופית, מקדשת רק את עצמה. לא פלא שפרסונת הקדוש המעונה, שזך השתעשע בה בהצלחה רבה בכמה משיריו המוקדמים, צמחה פרא והשתלטה עליו לגמרי, כמו בשיר המצורף לרשימה.
נתן זך, משנה לשנה זה, פרטי ביוגרפיה ספרותית, הקיבוץ המאוחד