עמדה 20, אופציה פואטית – דליה הרץ

פורסם בתאריך 15 בינואר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרה הראשון של דליה הרץ, "מרגוט", ראה אור ב-1961, כשהמשוררת היתה בת קצת פחות מעשרים.  הספר לא היה בדיוק ספר, אלא חוברת דקיקה ובה ארבעה עשר שירים בלבד. כמעט חמישים שנה חלפו מאז, והספרון ההוא עדיין זוהר באור יקרות, מכה גלים של תימהון והערצה ומעלה קצף סמיך של חידות אסתטיות והיסטוריות. הרץ אמנם לא הפסיקה לכתוב, וב-1990 ראה אור ספרה השני, "עיר=שירים" – ספר שירה מעניין וטוב – אבל גם היום, כשאוהב שירה אומר בעינים חולמניות "אח, דליה הרץ", הוא מתכוון בדרך כלל למשוררת הפלאית ההיא, שעדיין לא מלאו לה עשרים.

עורכי כתב העת "עמדה" עשו לנו שירות חשוב, הקדישו את הגיליון העשרים של כתב העת לשירת הרץ, והציבו אותה על סדר היום ההפכפך של השירה העברית בראשית האלף השלישי. עם הטענה העיקרית של עורכי "עמדה" אני מסכים: "מרגוט" הוא אחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, והוא ניצב בשורה אחת עם ספריהם של משוררים כגלבוע, עמיחי, אבידן או רביקוביץ. לכך יש להוסיף את חשיבותו ההיסטורית, הנובעת בין השאר מתפקידו כמתווך משמעותי בין שירתם של נתן זך ויונה וולך, ובעקיפין כחוליה מקשרת – "החוליה החסרה", אם תרצו – בין דורות ומגדרים בשירה הישראלית.

עם שתי עובדות קשה להתווכח, אם כי בין הכותבים ב"עמדה" יש רבים המקילים בהן ראש: לשירת זך היתה השפעה מכרעת על שירת הרץ, ולשירת הרץ היתה השפעה מכרעת על שירת וולך. יתרה מזאת: את שירת הרץ אפשר לפרש כתגובה מעמיקה ומהפכנית לשירת זך, ואת שירת וולך כתגובה מעמיקה ומהפכנית לשירת הרץ. אפשר אפילו לומר שבזכות התיווך המקרב והמרחיק של הרץ הצליחו היחסים בין המינים בשירה הישראלית, או לפחות בין מורשת זך ומורשת וולך, לעקוף במידת מה את המתכונת המצמצמת של יחסי מורֶה-תלמידה או אב-בת – פטרון מצד אחד ומורדת/נכנעת מצד שני – ולעמוד על בסיס הרבה יותר פתוח, פורה וחופשי.

מי שהעניקה, לפחות לעת עתה, את התיאור המרתק ביותר למשולש הפואטי הזה, זך-הרץ-וולך, היא חוקרת הספרות חמוטל צמיר בכמה ממאמריה המכונסים בספרה "בשם הנוף". כמה מלים על צמיר: אפשר להסתייג מהנימות התיאורטיות והפוליטיות השזורות בכתיבתה ואפשר לחבב אותן, אבל חשוב לומר שיש לה עין חדה לשירה, משוררים ומשוררות, ויש תמיד משהו רגיש וחריף בהבחנותיה. במלים אחרות, בניגוד לחוקרי ספרות אחרים התיאוריה אינה מהווה אצלה תחליף להבנה, אלא נקודת מוצא מעודדת ומסייעת.

ובחזרה להרץ. מה שראוי לשבח בגיליון "עמדה" המוקדש ליצירתה אינו מאמר זה אחר הכלול בגיליון, אלא הקשת הרחבה יחסית של נקודות המבט הכלולות בו. מתרומתו לגיליון של אלי אשד, למשל, אפשר ללמוד פרטים ביוגרפיים מעניינים על הרץ, השכלתה ותמונת עולמה. מאמריהם של שניים מעורכי הגיליון, עמוס אדלהייט ואריה אייזנברג, משרטטים פרשנות רומנטית מאוד, ובעקיפין גברית למדי – אם כי לדעתי נכונה בבסיסה – לשירתה. מאמרה של ריקי טראום, לעומת זאת, מדגיש את הבטיה המגדריים של שירת הרץ, ואת חשיבותה בתולדות שירת הנשים העברית. וכך הלאה.

וכאן אנחנו נוגעים באחד הלקחים החשובים העולים מן הגיליון. בסופו של דבר יש היום שתי דרכים בסיסיות להתמודד עם שירת הרץ – נקרא להן דרך ז' ודרך נ'. דרך ז' מדגישה את ההבטים האוניברסליים כביכול, הקיומיים, של שירתה, ומייחסת חשיבות מועטה לכך שהרץ היא אישה. דרך נ', לעומת זאת, מדגישה את הסוגיה המגדרית, כלומר את העובדה שהרץ הצעירה כתבה בעולם שנכתב בעיקרו על ידי גברים. נכון שבליבי אני נוטה לדרך נ', אך בניגוד לרבים אני מאמין ששתי הדרכים נחוצות, שאין ביניהן מלחמת עולם או סתירה מהותית, ושחשוב למצוא דרכים לשלב ולסבך אותן זו בזו. שירתה המוקדמת של הרץ היא נקודת מוצא מצויינת לפרוייקט השילוב והסיבוך הזה.

hertz

עמדה 20, אופציה פואטית – דליה הרץ, עורך אחראי: אריק א.

תגיות: , ,

יום שישי, 15 בינואר, 2010 כתבי עת, משוררים ותיקים, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על עמדה 20, אופציה פואטית – דליה הרץ

ריקי כהן
31 בינואר 2010

נפלא. כצעירה, וולך השפיעה מאוד על החשיבה שלי, הכתיבה וההגדרה העצמית, נותר רק להצטער שלא הכרתי את הרץ.

אלי
1 בפברואר 2010

ריקי, תודה! וולך היא באמת גיבורה של רבות ורבים מאיתנו. גם בשבילי היא הייתה משמעותית מאוד בנעורי, והשפיעה עלי בדרכים רבות, שחלק מהן לא הבנתי אז ואני מבין רק היום.

דניאל עוז
19 בפברואר 2010

רשימה יפה.

אני חשדן כלפי הנטיה שלנו לגשת דווקא אל שירת נשים תמיד עם השאלה המגדרית, האם השירה של המשוררת היא אוניברסאלית או שמא נשית, וכו'. כמעט לעולם ואין ניגשים אל משורר ומבקשים ליחס חשיבות לכך שמדובר בגבר, או שואלים האם שירתו היא גברית.

אני מבין ששירת דור המדינה נשלטה בעיקר על ידי גברים, כלומר רביקוביץ', הרץ ווולך היו במיעוט מובהק. וולך גם הרבתה לעסוק בנושאים מגדריים בשירים שלה. בכל זאת אם ישנה נשיות בשירת הרץ, מוזר שהיא בגדר קוריוז. ואם היא אוניברסאלית או דומה לשירת גברים (מה שאכן לא סותר את הנשיות), גם בכך אין שום דבר מזעזע.

אני באופן אישי אוהב מאד שירה מגדרית, מגדר בשירה, נשיות, גבריות כאשר הם מובהקים, וכו'. אבל לפעמים נדמה לי שקהילת הקוראים, או קהילת החוקרים (בהנחה שיש בין השתיים חפיפה כלשהי) מגזימה קצת בדיון הזה כשמדובר במשוררות נשים. קצת מאולץ, קצת סקסיסטי.

אלי
22 בפברואר 2010

דניאל, תודה על התגובה.
אני מסכים אתך בעניין המרכזי שהעלית – בכך שלא נעשה מספיק שימוש בקטגוריה "שירת גברים". הקטגוריה הזאת חיונית דווקא משום שבמשך אלפי שנים השירה העברית הממוסדת השתיקה את הנשים כמעט לחלוטין, ולכן תולדות השירה העברית, בחלקים גדולים שלה, אינן אלא תולדות שירת הגברים העברית. נכון שבמהלך המאה העשרים התרחש בהקשר זה שינוי דרמטי, אבל שינויים מסוג זה הם איטיים ומורכבים יותר ממה שנדמה, ולכן הדיון המגדרי בשירה נראה לי חיוני ופורה מתמיד.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון