Search

עמדה 20, אופציה פואטית – דליה הרץ

ספרה הראשון של דליה הרץ, "מרגוט", ראה אור ב-1961, כשהמשוררת היתה בת קצת פחות מעשרים.  הספר לא היה בדיוק ספר, אלא חוברת דקיקה ובה ארבעה עשר שירים בלבד. כמעט חמישים שנה חלפו מאז, והספרון ההוא עדיין זוהר באור יקרות, מכה גלים של תימהון והערצה ומעלה קצף סמיך של חידות אסתטיות והיסטוריות. הרץ אמנם לא הפסיקה לכתוב, וב-1990 ראה אור ספרה השני, "עיר=שירים" – ספר שירה מעניין וטוב – אבל גם היום, כשאוהב שירה אומר בעינים חולמניות "אח, דליה הרץ", הוא מתכוון בדרך כלל למשוררת הפלאית ההיא, שעדיין לא מלאו לה עשרים.

עורכי כתב העת "עמדה" עשו לנו שירות חשוב, הקדישו את הגיליון העשרים של כתב העת לשירת הרץ, והציבו אותה על סדר היום ההפכפך של השירה העברית בראשית האלף השלישי. עם הטענה העיקרית של עורכי "עמדה" אני מסכים: "מרגוט" הוא אחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, והוא ניצב בשורה אחת עם ספריהם של משוררים כגלבוע, עמיחי, אבידן או רביקוביץ. לכך יש להוסיף את חשיבותו ההיסטורית, הנובעת בין השאר מתפקידו כמתווך משמעותי בין שירתם של נתן זך ויונה וולך, ובעקיפין כחוליה מקשרת – "החוליה החסרה", אם תרצו – בין דורות ומגדרים בשירה הישראלית.

עם שתי עובדות קשה להתווכח, אם כי בין הכותבים ב"עמדה" יש רבים המקילים בהן ראש: לשירת זך היתה השפעה מכרעת על שירת הרץ, ולשירת הרץ היתה השפעה מכרעת על שירת וולך. יתרה מזאת: את שירת הרץ אפשר לפרש כתגובה מעמיקה ומהפכנית לשירת זך, ואת שירת וולך כתגובה מעמיקה ומהפכנית לשירת הרץ. אפשר אפילו לומר שבזכות התיווך המקרב והמרחיק של הרץ הצליחו היחסים בין המינים בשירה הישראלית, או לפחות בין מורשת זך ומורשת וולך, לעקוף במידת מה את המתכונת המצמצמת של יחסי מורֶה-תלמידה או אב-בת – פטרון מצד אחד ומורדת/נכנעת מצד שני – ולעמוד על בסיס הרבה יותר פתוח, פורה וחופשי.

מי שהעניקה, לפחות לעת עתה, את התיאור המרתק ביותר למשולש הפואטי הזה, זך-הרץ-וולך, היא חוקרת הספרות חמוטל צמיר בכמה ממאמריה המכונסים בספרה "בשם הנוף". כמה מלים על צמיר: אפשר להסתייג מהנימות התיאורטיות והפוליטיות השזורות בכתיבתה ואפשר לחבב אותן, אבל חשוב לומר שיש לה עין חדה לשירה, משוררים ומשוררות, ויש תמיד משהו רגיש וחריף בהבחנותיה. במלים אחרות, בניגוד לחוקרי ספרות אחרים התיאוריה אינה מהווה אצלה תחליף להבנה, אלא נקודת מוצא מעודדת ומסייעת.

ובחזרה להרץ. מה שראוי לשבח בגיליון "עמדה" המוקדש ליצירתה אינו מאמר זה אחר הכלול בגיליון, אלא הקשת הרחבה יחסית של נקודות המבט הכלולות בו. מתרומתו לגיליון של אלי אשד, למשל, אפשר ללמוד פרטים ביוגרפיים מעניינים על הרץ, השכלתה ותמונת עולמה. מאמריהם של שניים מעורכי הגיליון, עמוס אדלהייט ואריה אייזנברג, משרטטים פרשנות רומנטית מאוד, ובעקיפין גברית למדי – אם כי לדעתי נכונה בבסיסה – לשירתה. מאמרה של ריקי טראום, לעומת זאת, מדגיש את הבטיה המגדריים של שירת הרץ, ואת חשיבותה בתולדות שירת הנשים העברית. וכך הלאה.

וכאן אנחנו נוגעים באחד הלקחים החשובים העולים מן הגיליון. בסופו של דבר יש היום שתי דרכים בסיסיות להתמודד עם שירת הרץ – נקרא להן דרך ז' ודרך נ'. דרך ז' מדגישה את ההבטים האוניברסליים כביכול, הקיומיים, של שירתה, ומייחסת חשיבות מועטה לכך שהרץ היא אישה. דרך נ', לעומת זאת, מדגישה את הסוגיה המגדרית, כלומר את העובדה שהרץ הצעירה כתבה בעולם שנכתב בעיקרו על ידי גברים. נכון שבליבי אני נוטה לדרך נ', אך בניגוד לרבים אני מאמין ששתי הדרכים נחוצות, שאין ביניהן מלחמת עולם או סתירה מהותית, ושחשוב למצוא דרכים לשלב ולסבך אותן זו בזו. שירתה המוקדמת של הרץ היא נקודת מוצא מצויינת לפרוייקט השילוב והסיבוך הזה.

hertz

עמדה 20, אופציה פואטית – דליה הרץ, עורך אחראי: אריק א.