שגיא אלנקווה, מחלת-ים של להיות עצמי
שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו,
שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו,
המשורר הוותיק אילן שיינפלד מפרסם שלושה ספרי שירה בבת אחת, ולא מדובר בספרים דקים: יש בהם יחד קרוב לשבע מאות עמודים. ריבוי השירים הוא העובדה הראשונה שנתקלים בה כשמתחילים לקרוא
ידעתי שרמי דיצני (1950-2012) הוא משורר פלאים, מגדולי המשוררים הישראלים בדורו, לא פחות משמעותי מחזי לסקלי ז"ל, אז למה כל-כך הופתעתי כשפתחתי את כרך כל שיריו, "שירים בבשר המיוסר" בעריכת
לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי
אולי הוא לא היה גדול המשוררים האמריקאים – אמריקה כל כך גדולה, שעצם הביטוי "גדול המשוררים האמריקאים" נשמע נבוב מרוב יומרנות – אבל בעיני רבים הוא האהוב מכולם. ולא, ואני
רועי שניידר הוא מהמתחילים מוקדם, מקטגוריית נערי הפלא. ספר הביכורים שלו "רועי שניידר ושירים אחרים" ראה אור לפני כארבע שנים, כשהמשורר היה בן 18, וכבר אז היה קשה להחמיץ את
המשוררת אנה הרמן ידועה בנאמנותה לשירה חרוזה ושקולה מהסוג שמקושר לכתב העת "הו!", אלא שבניגוד למשוררים רבים יש בחרוז ובמשקל שלה משהו מכושף באמת, וירטואוזי, ואפילו מקורי וחדשני. במילים אחרות:
לכאורה מתבקש לכתוב על "בני קוואפיס ונכדיו" – אנתולוגיה רחבת יריעה של שירה הומוסקסואלית בתרגומו ובעריכתו של המשורר רמי סערי – במקביל לאנתולוגיה הלהט"בית "נפלאתה" שראתה אור לא מזמן, אבל
"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה –
לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר
באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי
שני כינוסי שירה שראו אור בשבועות האחרונים – "שירים 1970-2012" של יותם ראובני ו"אוצר שירים 1975-2005" של אילן שינפלד – הזכירו לי שפעם, עד לפני כעשר או חמש עשרה שנה,
"מבוא לבלשנות מינית", ספרו השמיני של רמי סערי, הוא ספר מצויין שזכה לשם מוצלח במיוחד. בעיני זה ספרו הטוב ביותר, וכדי להבין למה כדאי לחשוב על שני היסודות שמרכיבים את
ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני
הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך", הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד
קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים
בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו
לפני כשלוש שנים פרצה לשולי התקשורת תנועת שלום של מתנחלים שכונתה "ירושלום". הרעיון היה לאחד שתי עמדות שנתפסות כסותרות: לתמוך במפעל ההתנחלויות, אך גם לפעול לשיפור היחסים בין יהודים וערבים