ידעתי שרמי דיצני (1950-2012) הוא משורר פלאים, מגדולי המשוררים הישראלים בדורו, לא פחות משמעותי מחזי לסקלי ז"ל, אז למה כל-כך הופתעתי כשפתחתי את כרך כל שיריו, "שירים בבשר המיוסר" בעריכת אריאל הירשפלד, קראתי שיר אחרי שיר, והעובדה הזאת – גדולתו של דיצני – התגלתה לי שוב? אולי משום שיש בשירת דיצני משהו כל כך מיוסר, כל כך פצוע ופוצע, מתריס ומכאיב, שבשנים המעטות שחלפו מאז מותו העדפתי לדחוק לאנשהו את הכאב הזה – הכאב של שירתו, חייו, מותו בטרם עת – מתוך ידיעה עמומה שמתישהו אצטרך לתת עליו דין וחשבון. והנה הכאב הזה התגלה לי שוב, בכל פארו, בכל גאוותו, בכל עוצמתו הספרותית.
יש דמיון חשוב בין שירת דיצני לשירת בן דורו לסקלי, שכדאי להדגיש. אצל שניהם חווית היסוד הקיומית היא חוויה של קלקול או טירוף מערכות. אצל שניהם הגוף או הבשר – ולעיתים קרובות הבשר המיוסר והמשתוקק – התייצב במרכז השירים, ולכן הקלקול לבש דמות פיזית, חושנית, מינית. אצל שניהם הקלקול הגופני שימש מטאפורה לקלקול נפשי, ושניהם הרבו להשתמש בהומור, לעתים קרובות בהומור שחור, כדי לשקף את התקלה הבראשיתית שניצבה בתשתית עולמם. לשניהם היה יחס סבוך במיוחד למוסד המשפחה, ההורות או האבהות, ששילב געגוע אינסופי עם עלבון שאין לו מחילה, ושניהם אהבו את השורש ס.ט.ה. – לסקלי קרא לספרו האחרון "סוטים יקרים", ואחת השורות היפות של דיצני היא "אך טוב לסטות אל סמטאות סוטות". שניהם מילאו תפקיד חשוב בעיצובה של פואטיקה גברית חדשה, הרבה פחות מאצ'ואיסטית והרבה יותר נזילה ופגיעה מהמקובל בשירת הגברים העברית, ושניהם היו וירטואוזים של שירה, כלומר של מלים ומשחקי מילים, אם כי הוירטואוזיות שלהם היתה מסוג שונה, וכאן כבר מתחילים להסתמן ההבדל ביניהם. שכן בעוד לסקלי היה תלמיד נאמן למדי של זך המוקדם, היה דיצני הרבה יותר קרוב לאצ"ג, רטוש או אבידן. הוא ידע ואהב לחרוז ולשקול כמו משוגע, ובניגוד לזך המוקדם או לסקלי, שחתרו למין מודרניזם מזוקק או גבישי, העדיף שירים שיש בהם משהו תזזיתי ומתריס גם על פני השטח, מלוכלך, חסר בושה ונטול גבולות, ובעיקר מעורב ומחוייב חברתית ופוליטית: חלק גדול משירתו של דיצני הוקדש לקינות ולשירי תוכחה חריגים בעוצמתם שעסקו בזוועות מלחמת לבנון הראשונה בפרט, ובכיעורן האלים של החברה והמדינה הישראלית בכלל.
כך שיש בשירת דיצני שילוב מיוחד, שלא תמיד קל לעכל, בין מיומנות לשונית עתיקה, כמעט אנכרוניסטית, שמזכירה שירת זעם נבואית מפעם – של הושע או ירמיהו, אצ"ג או ביאליק –לבין מעשי התרסה כמו-ליצניים, על גבול ההשתטות, שחורגים במתכוון מכל מה שנחשב ראוי ומהוגן ותקין פוליטית. בעצם אפשר לומר שדיצני נטל את דמותו העברית כל כך של הנביא, "הצופה לבית ישראל", זה שמופקד על תקנתו המוסרית של העם, ומתח אותה עד שדמתה לזו של ליצן חצר שקספירי, כזה שאומר את כל האמת בפרצוף, משתמש לשם כך ביצירתיות לשונית חסרת עכבות, ודבק בה גם כאשר הוא נגרר לשפה או עמדה רגשית שבעיני האליטה נחשבות לבזויות ונלעגות, ואפילו "חולניות" או "פרוורטיות" כלומר: מקולקלות. ושם בדיוק, בשילוב המופלא הזה של נביא ושוטה, של דבר אלוהים נשגב ובשר אנושי גרוטסקי, נכלם ומתפורר, נעוצה גדולתו יוצאת הדופן של דיצני.
רמי דיצני, שירים בבשר המיוסר, ערך: אריאל הירשפלד, אפיק הליקון
- אחרית הדבר לספר מאת אריאל הירשפלד.