"קול השירים" הוא מבחר מקיף ומייצג משירתו של אשר רייך, בתוספת כמה שירים חדשים. הוא מתפרש על פני יותר מחמישים שנות כתיבה, ואפשר לעקוב בעזרתו אחרי קווי ההתפתחות העיקריים של
יעקב רז הוא יפנולוג ומורה לזן-בודהיזם, שמילא ועדיין ממלא תפקיד מרכזי בהתהוותה של קהילת אוהבי ההייקו העברי. לתרגומיו מיפנית, כתביו על זן-בודהיזם ושיעוריו באקדמיה ומחוצה לה היתה השפעה ניכרת על
לספרה השלישי של סיון בסקין יש שם יפה וחזק, "אחותי יהונתן", שמעלה מייד על הדעת את מסורת שירי יונתן, זו שנמשכת מ"צר לי עליך אחי יהונתן" של דוד המלך דרך
רגע לפני שהשנה העברית מסתיימת ראה אור ספרה השביעי של שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת", ולפחות חידה אחת נפתרה: מהו ספר השירה הישראלי הטוב ביותר של שנת תשע"ז. זהו ספר
קסמם המיוחד של שירי עופר גורדין ניכר כבר בשם ספרו, "עלי להעיר מישהו מת." מה זאת אומרת להעיר מישהו מת? זה טוב או רע? זה אפשרי בכלל? ואם כן, באיזה
"כל השירים" של בנימין הרשב הוא ספר יוצא דופן מכל בחינה: בדו-לשוניות שלו, הנעה בין יידיש לעברית, בממדיו, יותר מ800 עמודים, ובריבוי הפיגומים – המבואות, הנספחים, התרגומים – שמעניקים לו
מחמוד דרוויש זכה במשך השנים ללא מעט מתרגמים מסורים לעברית, ואפשר להזכיר ביניהם את סלמאן מצאלחה, מחמד חמזה ע'נאים, עפרה בנג'ו, אהוד הורביץ וראובן שניר, שהעניק לנו לפני כשנתיים את
ב"עוד לפני", ספרו החדש של טוביה ריבנר, יש כמה שירים קצרצרים מוצלחים במיוחד, דמויי הייקו, בעיקר במחזורים "בין כסה לעשור" ו"מעולם אחר", אבל הכמו-הייקו המרשים ביותר בספר הוא שיר בודד
המשורר הוותיק אילן שיינפלד מפרסם שלושה ספרי שירה בבת אחת, ולא מדובר בספרים דקים: יש בהם יחד קרוב לשבע מאות עמודים. ריבוי השירים הוא העובדה הראשונה שנתקלים בה כשמתחילים לקרוא
שנת 2017, שבעקבות בחירת טראמפ לנשיאות ארצות הברית אפשר לכנות גם שנת הקטסטרופה (או ה"אסונה" כהצעתה המשעשעת של האקדמיה ללשון העברית), נפתחה בניגוד לכל התחזיות דווקא בסימן טוב: בפרסום ספר
בספר שיריו השלישי, "היסטוריה", מקיים יונתן ברג את ההבטחות שפיזר בשני ספריו הקודמים, ומציע לקוראיו שירה מגובשת ובשלה שמנסה ללכת בגדולות. את האסטרטגיה שאפשרה את הקפיצה הזאת, משירה מבטיחה לשירה
חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו על דליה רביקוביץ' את השם הפתייני במקצת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה
אילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, ויתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק לא מעט גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת שלו לשירתם של
לספרה השני של מיטל נסים יש שם חזק במיוחד. יש בו שלוש מילים, "מורה", "עובדת" ו"קבלן", שאף אחת מהן אינה תמימה, אבל כשמחברים אותן יחד הן נעשות אפילו פחות תמימות,
"רציתי לרשום נוף אחר", ספרו הרביעי של מרדכי גלילי, הוא מבחר מקיף מספריו הקודמים בתוספת שלושה מחזורי שירה חדשים, ויש בו שירים מגוונים למדי שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה. אלא
כשכתבתי לפני כשנתיים על ספר השירים השביעי של אמירה הֶס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", הופצצתי בסדרת תגובות אוהבות וזועמות שהיו מבוססות על אי הבנה. המגיבים היו בטוחים שכתבתי
פרסום ספר "כל השירים" של חיים לנסקי, מגדולי המשוררים העבריים במאה ה20, הוא מאורע ספרותי מהדהד. יש בשירת לנסקי בשורה מרחיקת לכת, וראוי שנטה לה אוזן, כמו שמציע דן מירון
מה שמעניין בספר השירים השלישי של דיתי רונן – חוקרת תיאטרון שמילאה בעשור הקודם שורה של תפקידים בכירים במשרד התרבות – הוא תשוקתה הגדולה לעשות סדר: בביתה, בשירתה, בחייה. כך