שנת 2017, שבעקבות בחירת טראמפ לנשיאות ארצות הברית אפשר לכנות גם שנת הקטסטרופה (או ה"אסונה" כהצעתה המשעשעת של האקדמיה ללשון העברית), נפתחה בניגוד לכל התחזיות דווקא בסימן טוב: בפרסום ספר השירים הגנוזים של דליה רביקוביץ'. מדובר בחגיגה של ממש. כמאה וחמישים שירים שנמצאו בעזבונה של המשוררת נוספו כעת למכלול שירתה, שמנה עד לאחרונה כמאתיים שירים. הקף יצירתה השירית גדל איפוא כמעט פי שתיים, ומדובר בהתרחבות הרת משמעות, שכן כמעט כל השירים שנשלפו מהעיזבון הם טובים וראויים, ורבים מהם אף נהדרים ממש, ומפתיעים בייחודם, יופים ועוצמתם.
נכון, הם נגנזו, כלומר: המשוררת העדיפה לא לפרסם אותם, לפחות לא בחייה, אבל עובדת הגניזה אינה פוגמת בערכם הסגולי. ואולי כדאי להדגיש את העניין שוב, ובמילים ברורות ככל האפשר: לא מדובר בשירים חצי-טובים או כמעט-טובים, כאלה שיש איזו סיבה להסתיר, אלא באוצר בלתי משוער של יופי וחוכמה. ובעקבות גדעון טיקוצקי, חושף השירים ועורך הספר, אפשר לומר אף יותר מזה: שמתוך השירים הללו אנחנו זוכים להכיר דליה רביקוביץ' נוספת, ישנה-חדשה, שאינה פחות מופלאה מזו שלכאורה כבר היכרנו.
רוב השירים הגנוזים מוקדמים מאוד, ונכתבו בין 1953 ל1959, לפני שספר הביכורים של רביקוביץ', "אהבת תפוח הזהב", ראה אור. מדובר איפוא בשירים שנכתבו כשהמשוררת היתה בשנות העשרה ובראשית שנות העשרים של חייה. ולמרות שהיתה צעירה כל כך, השירים מפגינים לא רק וירטואוזיות לשונית מופלאה ושליטה מלאה במלאכת השיר, אלא גם בשלות רגשית ואינטלקטואלית יוצאת דופן. לא מדובר בשירי בוסר.
אז למה רביקוביץ' גנזה אותם? טיקוצקי, באחרית הדבר המצויינת שהוסיף לספר, מסביר שהניסיון לענות על השאלה הזאת מועד לכישלון, ואף על פי כן הוא מתפתה לענות עליה. לטענתו הקושי בשירים הגנוזים, זה שגרם לרביקוביץ' להתכחש להם, קשור לוירטואוזיות הלשונית שלהם, שיש בה לדעתו משהו מופרז. "שירים מוקדמים אלה", הוא קובע, "מסוחררים כולם מקסם המילים ולא אחת שבויים בו. זהו סוד כוחם, ובמובן מסויים גם מקור חולשתם". אפשר להבין לאן טיקוצקי חותר, אך מדובר בהסבר בעייתי, שכן וירטואוזיות לשונית משותפת לכל שיריה המוקדמים של רביקוביץ, הן לאלה שבחרה לפרסם והן לאלה שגנזה. מוטב איפוא לחפש את ההבדל בין חטיבות השירים במקום אחר.
ואולי ההסבר הוא בערך כזה: השירים שרביקוביץ בחרה לכנס בספריה מצטייינים לעיתים קרובות במורכבותם. יש אמנם משהו סוחף ביופים המוזיקלי ובעוצמתם הרגשית, שהופך אותם לנגישים מאוד, אבל משמעותם נוטה להתארגן בתבניות סבוכות ורב-ממדיות, והם דומים לא פעם לחידות מסתוריות שפתרונן מתעתע בקוראים. השירים הגנוזים, לעומת זאת, הרבה יותר סדורים, גלויים וישירים. לשונם סבוכה לפעמים, אך משמעותם נוטה להתפענח בקלות. והרושם הוא שדווקא בשירים האלה, הגנוזים, עיצבה רביקוביץ' את תבניות היסוד של שירתה. תבנית כזאת ניכרת, למשל, בשיר המצורף לרשימה, שעוסק בפרדוקס שמרבה להתנסח בשיריה הגנוזים של רביקוביץ – פרדוקס החיים הממשיכים לנוכח אובדן בלתי נסבל או חורבן בלתי נתפס: "כי אבד נערי. אך אני חיה".
על השירים הגנוזים אפשר איפוא לומר שהם פשוטים וברורים יותר מהשירים שזכו להתפרסם בחייה של רביקוביץ, ודווקא הפשטות הזאת, שהפכה אותם לבלתי ראויים לפרסום בעיני המשוררת, היא שמעניקה להם את יופים המיוחד, ומחדדת את תרומתם הגדולה, שרק התחילה להתברר אך כבר אפשר לחוש בה, להבנת דמותה ושירתה של דליה רביקוביץ'.
דליה רביקוביץ, השירים הגנוזים, עורך: גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- הספר ושירים נוספים באתר 'טקסט'.
- זוהר אלמקייס על רביקוביץ ב'בית אבי חי'.
- לרשימה על 'דליה רביקוביץ בספרות ובחיים'.
- לרשימה על 'דליה רביקוביץ, כל השירים'.