מחמוד דרוויש זכה במשך השנים ללא מעט מתרגמים מסורים לעברית, ואפשר להזכיר ביניהם את סלמאן מצאלחה, מחמד חמזה ע'נאים, עפרה בנג'ו, אהוד הורביץ וראובן שניר, שהעניק לנו לפני כשנתיים את המבחר הסוחף והמקיף "חמישים שנות שירה". ריבוי התרגומיים והמתרגמים הוא מבורך. משורר בשיעור קומתו של דרוויש – שהצליח לאזן בהצלחה מרשימה בין תפקידו כסמל לאומי פלסטיני לבין יצירתיות ספרותית קדחתנית להפליא, כזאת שאינה חדלה להתחדש – דורש מניפה רחבה ככל האפשר של תרגומים אלטרנטיביים, שיבטיחו שקולו של המשורר יישמע צלול ככל האפשר גם בעברית.
והנה, לרשימה המתארכת של ספרי דרוויש בעברית מצטרף כעת ספר נוסף, "מילותיו של הזמן השבור", המכנס ארבע פואמות שתורגמו על ידי חוקר הספרות והמתרגם הוותיק ששון סומך. שתים מן הפואמות מופיעות גם במבחר רחב היריעה של שניר, ולאחת מהן, "הקוביוסטוס", אפשר למצוא לפחות שלושה תרגומים עבריים: לא רק של שניר וסומך אלא גם תרגום מוצלח במיוחד של מרים מסראוי שזכה לשם העברי "מטיל הקוביה" ופורסם באתר "העוקץ". מדובר באחד השירים המשמעותיים של דרוויש המאוחר, והאפשרות לקרוא את שלושת התרגומים, לנוע ולהשוות ביניהם, מעניקה גם למי שאינו קורא ערבית מידה מסויימת של אינטימיות עם השיר החכם הזה, שעוסק בטבעו המקרי כביכול – הבלתי צפוי, הגורלי, הבלתי ניתן להסבר – של התהליך שהפך נער פלסטיני אחד מרבים, ששמו מחמוד דרוויש, למשורר שקולו מהדהד בעולם כולו.
שלוש מתוך הפואמות שסומך תרגם נכתבו בשנות חייו האחרונות של המשורר, והן לקוחות מתוך הספר "איני רוצה ששיר זה ייגמר" (2009) שהתפרסם אחרי מותו. אחת היא כאמור "הקוביסטוס", ושתי האחרות אולי אינן משיאי יצירתו של דרוויש, אבל ברור למה סומך נחליט לתרגם דווקא אותן – משום שהן עוסקות במפורש במערכת היחסים הסבוכה שבין מדכאים ישראלים למדוכאים פלסטינים. אפשר לטעון בעקבות עידן בריר – עורך הספר, שאף הוסיף לו גם פתח דבר – שהעמדה שדרוויש מציג בפואמות הללו מפתיעה "בפכחונה ובטבעה המפוייס", אבל נדמה שמה שבאמת בולט בהן היא תחושה בוטה, כמעט מקאברית, של יאוש וחוסר אונים, שכן המסקנה העולה מהן היא שלעת עתה לא יתכן שום רצף או דיאלוג משמעותי בין נקודת המבט הפלסטינית לנקודת המבט הציונית: שתיהן אמנם לכודות זו בזו במין אינטימיות משונה, אך גם מנוכרות כמעט לחלוטין זו לזו, שכן מפרידה ביניהן העוינות המבוהלת שבין רוצח לנרצח.
באופן מפתיע, זוהי דווקא הפואמה המוקדמת-יחסית הכלולה בספר, "הרהורים חטופים על עיר עתיקה ויפה לחוף הים התיכון", שמושכת את רוב תשומת הלב. היא פורסמה בכתב העת אל-כרמל ב1983, כחצי שנה לאחר שפלישת צה"ל ללבנון הובילה לגירוש הנהגת אש"ף, ובכללה דרוויש עצמו, מבירות, אך מעולם לא כונסה בספר, עובדה שמלמדת כנראה שדעתו של המשורר לא היתה נוחה ממנה. אבל אולי דווקא בגלל הצד השבור של הפואמה, דווקא משום שהיא משקפת משבר חריף כל כך בתולדות המשורר ועמו – את הגירוש מבירות, שכמו הוכיח שהתבוסה הפלסטינית היא תהליך מתמשך של התרוקנות וקריסה – מדובר בפואמה מרתקת במיוחד: זוהי קינה יוצאת דופן, קרועה ורצופה בסתירות, שכן מודגשת בה זרותו של המשורר לעיר שעליה הוא מתאבל, שהרי איך אפשר לקונן על עיר שמעולם לא היתה שלך? בלשונו של דרוויש זוהי קינה על "מוות שאין בו מוות", שהוא אולי המוות הקשה ביותר: חלול, חסר שחר ונטול נחמה.
מחמוד דרוויש, מילותיו של הזמן השבור, מערבית: ששון סומך, קשב לשירה
- רשימה של יותם ראובני ב'הארץ'.
- שיר נוסף ב'ידיעות אחרונות'.
- לרשימה על 'כפרח השקד או רחוק יותר'.
- לרשימה על 'חמישים שנות שירה'.