רפי וייכרט, שירים לדר

פורסם בתאריך 30 באוקטובר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"שירים לדר" הוא ספר המכנס שירי אהבה עדינים אך גם חגיגיים מאוד, רוויי רגש, שכתב המשורר רפי וייכרט לבתו דר במהלך שלוש השנים הראשונות לחייה. יש משהו מפתיע בספר. וייכרט לא מתבייש להתייצב במשבצת האב המשתפך מרוב אהבה לילדונת שחדרה לחייו ומילאה אותם במשמעות, עדנה ויופי. נכון שאהבת אב לבתו הרכה היא עניין נפוץ, כמעט מובן מאליו, ולכן צפוי שיהיה משורר שיעניק לה ביטוי ישיר מפורש, אלא שבמסורת שירת הגברים הישראלית העמדה הזאת – עמדת האב המאושר והגאה, הסחרחר מאהבה – היא לא מקובלת, כמעט חתרנית, אולי אפילו נועזת.

שירת הגברים הישראלית מבוססת מאז מהפכת דור המדינה, מאז זך, אבידן או ויזלטיר, על רתיעה שיטתית מסנטימנטליות, כלומר מביטוי עודף, נמלץ או לא ביקורתי של רגש. אל הרתיעה הזאת נוספה מודעות חריפה לאמביוולנטיות ולחוסר היציבות של הלב האנושי, וחוסר אמון בכל נאמנות רגשית מופגנת מדי, המאיימת על חירותו או בדידותו של המשורר.

בניגוד למה שנדמה, עמדה אנטי-סנטימנטלית מתיישבת בקלות יחסית עם שירת אהבה רומנטית, בשל נטייתן המשותפת להדגיש את חולשתו של המשורר. הוא מתמקם בעמדת המאוהב, הנזקק, זה שאינו בטוח בכוחו – לפעמים אפילו בערכה של אהבתו – ולכן הוא נוטה להטיל ספק, ללבוש מסכות, להסתתר ולהתגונן. עמדה אנטי-סנטימטלית הולמת גם את שירת האהבה הפגועה שבנים כותבים להוריהם. קשה הרבה יותר לישב בין עמדה אנטי-סנטימנטלית לאהבה של אב לבנו או לבתו.

זה הזמן לחזור לוייכרט. שירת האהבה שלו לבתו היא שירת הלל, מסירות ואהבה חסרת גבולות, כזאת שאין בה שום צל של ספק או אירוניה. התוצאה היא שירה שגם אוהביה לא יוכלו להכחיש את אופיה הרגשני. יהיו כאלה שיראו בכך חיסרון, גילוי של נאיביות, אבל נדמה שאפשר להתייחס לאהבה הצלולה שוייכרט מעצב בשיריו דווקא כאל אתגר, שבהתמודדות איתו יש התרסה כנגד חלק מהמוסכמות של שירת "דור המדינה".

על מנת לעדן את רגשנותם של השירים, מחליף וייכרט את מסכות הספק והאירוניה במסכות מהסוג ההפוך – כאלה הלקוחות ממסורת שירת האהבה האבירית, שבה המשורר חותר לגשר על הפער בין  יופיה הקורן של גבירתו לבין ליבו החרד, המיוסר והשביר. שיריו של וייכרט מכוונים לעתים קרובות ליצירת מתח דומה בין התום והטוהר של דר, שמאירים את העולם כולו, לבין ליבו של אביה, שכמעט נעתק ממקומו מרוב דאגה והודיה. לפעמים הדימוי שהוא מוצא קולע במיוחד, כמו בשיר שבו דר וליבו של המשורר מדומים למחט מצפן שאיבדה את הצפון – היא בשל חופש התנועה הילדותי שלה, הוא בשל אופיה המתמגנט או המתחשמל של אהבתו.

בדרך כלל וייכרט מצליח להטעין את אהבתו האבהית בחשמל בלי לאבד את הכיוון, אבל לפעמים משהו מתפספס והשיר מתמלא צללים. זה קורה כאשר אהבתו חושפת תווים של קנאה או פחד נטישה, למשל: כאשר הוא מבטיח לבתו שיצפה בה תמיד, כמין רוח רפאים, "מחלונות, משולחנות, מכתלים," או מסביר לה שלעולם לא תמצא אהבה שלמה כאהבתו, ולכן אין סיבה שתחפש אהבה אצל זרים. ברור שיש צדדים בעיתיים כאלה גם באהבת אב, אבל דווקא כאן היתה נחוצה לוויכרט קצת יותר נכונות להטלת ספק או לאירוניה עצמית, ועל אלה, כאמור, הוא מעדיף לוותר.

השיר המצורף יוצא דופן בין שירי הספר דווקא משום שיש לו שוליים דקים של אירוניה. הוא היחיד שמופיעה בו במפורש אמה של דר, ואולי בזכותה המשורר מרשה לעצמו להירגע, להתבונן בעצמו לרגע מבחוץ, לגלות שיש קצת סדר בעולם, ושלשמחתו הוא מוצא את עצמו בתוך הסדר הזה ולא מחוצה לו.

weichert-dar

רפי וייכרט, שירים לדר, קשב לשירה

תגובתו של מאיר ויזלטיר (פורסמה ב-6/11/2009 במוסף הספרות של ידיעות אחרונות).

אלי הירש בא לשבח את השירים שכתב רפי וייכרט לבתו, ובוחר לעשות זאת בדרך הקלה – על ידי הנגדה חפיפית לשלושה משוררים מקודמיו – זך, אבידן והח"מ. מניסוחיו של הירש לא ברור אם השלושה סתם לא כתבו שירים אוהבים לבנותיהם או שלא יכלו לכתוב אותם באשמת הפואטיקה המודרניסטית הפוסט־רומנטית שלהם, אליבא דאלי הירש. תוך כדי כך הוא מאחיד את שלושת המשוררים־הקורבנות הללו, טורף אותם בדייסה אחת, כאילו הייתה להם אי פעם פואטיקה משותפת, אחידה ומוסכמת לגבי נושאים ביוגרפיים או בכלל.

האמת היא שזך ואבידן היו בעלי עמדה מתוסבכת כלפי כתיבה ביוגרפית בכלל – אם כי נקל למצוא אצלם הבדלים גם בעניין זה, ולא משתלם להיחפז לזרוק אותם לשק אחד. אבל, באשר להתנזרות הגמורה שלהם מן המוטיב של המשורר הכותב אל בתו – הם נהגו כך מהטעם הפשוט שלא היו להם בנות. אשר לי, דווקא כתבתי לפחות חצי תריסר שירים הפונים אל בנותיי (ואפילו אל בנותיהן) או מתייחסים אליהן ישירות. הירש פשוט שכח זאת. זיכרון טוב מדי מפריע לבחוש הכל לתוך דייסה אחת.

והיו כמובן משוררים אחרים שכתבו שירים לבנותיהם. הם רלוונטיים לנושא הרבה יותר מזך ומאבידן. על כל פנים, העובדה ששיריו של רפי וייכרט לבתו אכן נבדלים משירי קודמיו אינה הפתעה מרעישה. להיפך, היה מוזר אילו דמו להם יותר מדי.

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על רפי וייכרט, שירים לדר

הגל
3 באוקטובר 2010

זה פקה פקה . שירה אישית כמו אלפי טקסטים שנכתבים היום מהמקום הזה של האני והאני והאני. הבעיה של הטקסטים האלה שהם לא מגיעים לשום מקום הם נשארים בחסות האני.
אין צורך להשוות עם משוררים כאבידן וזך ומשוררי עבר אחרים לא רק בגלל שלא היו להם בנות, או כן היו, הגישה האבהית הפתוחה והחובקת התפתחה בעשור האחרון בעיקר, עם השינוי המזערי במעמד הנשים בישראל ובהזדהות של חלק קטן מהגברים עם התופעה, גם מתוך כבוד כלשהו שרוחשים הורים לצאצאיהם הבנות, כי פעם, מה לעשות, הורים היו כועסים אחד על השני מאוד כשנולדה להם בת, היה עדיף תמיד בן, היום זה קצת השתנה. לגבי השיר של וויכרט המופיע למעלה הוא נכתב מתוך גישה לכאורה נאיבית וריגשית הגורסת שיש גם תום בעולם הזה. במיוחד כשהוא נולד. כך גם הכתיבה שלו לכאורה, אלא שבכך אין השיר הזה מבשר דבר זולת היות הגישה הזאת , הנאיבית, עניין נפוץ בימינו. אין פה חידוש כלשהו ברמת הטקסט, לא מבחינה רעיונית ולא בביצוע הלא משוייף שלא ברור לאן הוא פונה לילד או לאדם מבוגר. זוהי התרגשות מהאהבה שזה דבר נחמד אבל בשום אופן לא אמירה מחדשת או יצירה מקורית כלשהי שניתן להגדירה "שירה".

איתן
23 בנובמבר 2010

להגל.
השיר של רפי הוא "שירה" (ואני לא נכנס כאן להגדרה הרמטית) שכן הוא מצליח לעורר את הלב. חיפוש אחר משמעות רעיונית, אחר ביצוע משוייף או אמירה מחודשת מתאים יותר לקונצרט מורכב ווירטואוזי או מליצות ספרותית מאשר לשירה במובנה הבסיסי, הראשוני. מה היו לאה גולדברג, עמיחי או סומק ללא הפשטות הזו, הנאיביות הזו ו"חוסר התחכום" הזה? ביום בו שירים כמו הנ"ל יפסיקו להיחשב כ"שירה" הרי שנפסיד כולנו מאותו תום שאתה מבקר בקלות (ודי בקלות הדעת). מה רע בגישה נאיבית? מה חסר בהתסכלות אישית על העולם? מדוע תמיד אנו שואפים למשהו נוסף פרט למה שהשיר מתאר בעצמו? הנ"ל הוא שיר במלא מבן המילה דווקא בשל הצניעות, הישירות, הפשטות והעומק שנובע מכל אלה יחדיו. הוא שיר שכן הוא חוגג את מה שישנו. וחבל שלא רבים רואים זאת..

צדוק זהבי
17 בפברואר 2017

שתי בעיות מרכזיות עם שירה והנמצאות כאן בביקורת על "שיר לדר" היא הפער בין הלקוחות קרי הצרכנים "למומחי מגדל השן" של הספרות,
*נגישות האדם הנורמטיבי לשירה הזו היא מועטה ביותר, ויש למצוא דרכים להנגשה למגזרים רחבים באמצעות רעיונות שונים, לפתרון: אם בחיוב העיתונות הכתובה לפרסם בכל דף של פרסומות בעיתון שיר או שניים כדי שקהל הרחב יוכל לשזוף עיניו הסקרניות מטבעו של האדם, ואותו דבר כמו טלוויזיה ובמדיות השונות, כולל אינטרנט ליישומיו השונים.

* הביקורת המקצועית על שירה ויש בפתרון הראשונה כדי ליתרה ולהעלימה,מכמה סיבות, כי עדיין קיימים בשוק הביקורות, מבקרים הנאמנים למשקל חריזה מצלול ועוד מיני ירקות, שהם חשובים לכשעצמם ואולם גישה זו אנאכרוניסטית בשירה המודרנית, וכאן בביקורת על השיר הזה יש לנו מבקר חכמולוג אנאכרוניסט כזה, שמודד ומודד, ומחפש צפנים וקודים של מודיעין במשטרת הספרות, ואינם בנמצא, פשוט כתוב על הדף ואין קומבינה מאחוריה, לא מתקבל על דעתו של המבקר.
לחיזוק דבריי אעלה פרדוכס מוכר במיליה הספרותית, המתייחס לביקורת של זך כמבקר חלוץ מהסוג החדש, על אלתרמן בו ניכרה יציאה כנגד התפיסה האנאכרוניסטית הזו, וחושבני שזך היה מספיק מתוחכם כדי לכתוב את שירו המפורסם "כוכב קטן" (הוא עצמו) "כיצד הוא מעז למען השם" לבקר את נתן אלתרמן איש הרוח, הנטוע בהוויית התקומה ובעשייה הציבורית הומניסטית למען אלפי העולם שהגיעו לארץ, כידידם ואיש סודם של קברניטי העם באותם ימים, אומן המילה המשקל המצלול וכקיסר השפה העברית של ימיו.
וכאן יש לנו שיר לדר, שכתב לבתו הקטנה, רפי, משורר ואיש רוח, המקיים באישיותו פעילות ציבורית מחקרית ודידקטית מרשימה למען סופרים ומשוררים עבריים מדורות קודמים, ומתקופתנו, שקם בבוקר ראה את בתו הקטנה נמה במיטתה, טהורה כחמה ברה ליולדתה, והעלה את תחושותיו על הכתב, תחושות שכל הורה בעולם היה חותם עליהן בעשר אצבעותיו, הנאה צרופה של אהבה שמתרחשת במילים מקסימות, שלוקחות אותנו לרגע מוכר ושגרתי מבצעות בו הזרה, ומחזירות לנו חום ורגש מחייה נפש לחוויית ההורות.
יש קסם רב באדם הרואה בחייו שליחות הומנית/חברתית/ציבורית, ובדרכו מושך בעט, היצירה של אנשים מהסוג הזה מראה גדלות נפש, מודל לחיקוי ברוחם רוח עז, כלפיד וחלוץ יובילו את העם בשירתם אל דרך אל ארץ ואמונה, אל ערכים ואהבה, ולא משנות דעותיהם, אפילו חז"ל פטרו מלימוד תורה מי שעוסק בעזרה לזולת ופרנס על הציבור, בכל נתיב ודרך.
כך אלתרמן, גולדברג, ביאליק,אחד העם, יל"ג, ועוד רבים וטובים ובתוכם פרופסור רפי וויכרט.
אני מוקסם מהשיר מהכתיבה, מהרגע, ואם זו הייתה מטרת השיר, הרי שהשיר הזה שבא מאהבה ומעורר אותנו לאהבה נוכחית, בזיכרון קרוב/רחוק, או חלום לחלום עליו טרם הגיע צאצאנו לעולם.
בכלל הסוג הזה של ביקורת שלוקחת יצירה, ולא משנה איזה, ומעבירה אותו תחת מיקרוסקופ פסיכואנליטי ומילולי, מנסה לחפש תמה נסתרת, בלא אבחנה ז'אנרית כי התמה אמורה להיסתר בשירים בעלי מטענים רגשיים קשים יותר, בעלי אמירות קשות אשר המוצא הישר יתעייף ויתייגע בחיפוש, עד כי ישמח על הפענוח ויתעלם מקשייו התכניים.
ואילו כאן בשיר לדר, התמה גלויה לכל, והמבקר בלשון ארסית למדיי, מעקר את הקסם הפואטי בשירה נאיבית המונגשת להמוני ההורים, ולהורים לעתיד לבוא, צעירים ותלמידים.
מתוך כוונת מכוון להגדיל עצמו ולהגחיך/להנמיך את היוצר, וכאן אפשר לומר, כי טבע במיציו הארסיים, ופסל עצמו מיכולת לבקר אחרים, התגלה קלונו בכיכר המרחב הווירטואלי.

צדוק זהבי
17 בפברואר 2017

שבת שלום ומבורכת.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון