שולמית אפפל, תדמייני שאת כוכבת

פורסם בתאריך 6 באוקטובר 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

רגע לפני שהשנה העברית מסתיימת ראה אור ספרה השביעי של שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת", ולפחות חידה אחת נפתרה: מהו ספר השירה הישראלי הטוב ביותר של שנת תשע"ז. זהו ספר שיש משהו בלתי צפוי ביופיו, כמעט אלים בעוצמתו המפתיעה, וזאת למרות שמדובר במשוררת מוכרת היטב. אפפל התחילה לפרסם שירה בשלהי שנות הששים, פרסמה חמישה ספרים במשך כשני עשורים, ואז צללה לתוך שתיקה ממושכת שנשברה רק כעבור שנות דור, ב-2013, כאשר התפרסם ספרה השישי, "פחות מאמת אין טעם לכתוב", והחזיר אותה למרכז תשומת הלב של קוראי השירה העברית. ההרגשה היתה שבשנות שתיקתה הארוכות למדה אפפל לוותר על כיסויים לשוניים שונים – על ריבוי מטאפורות, למשל – ולכתוב שירה הרבה יותר ישירה וחשופה מזו שכתבה בשנות השבעים והשמונים. יותר מזה: ההרגשה היתה שאפפל מצליחה לשקף באופן צלול במיוחד תהליך משמעותי שעבר על השירה הישראלית בכלל, ואיפשר למשוררות מכל הדורות והמגדרים להסיר מסכות אסתטיות שחנקו אותן והכבידו עליהן, ולכתוב שירה הרבה יותר גלויה ומחוייבת מבחינה רגשית וביוגרפית.

בספר החדש, "תדמייני שאת כוכבת", חתירתה של אפפל אל הישיר והחשוף נמשכת ואפילו מעמיקה, ומתגלה בעיקר בנטייתם של השירים אל הפרוזה. רוב שירי הספר הם מה שמקובל לכנות "שירים בפרוזה", כלומר טקסטים שמעוצבים גרפית כפסקאות פרוזה קצרצרות (אם כי מנוקדות), ואצל אפפל הם לא רק נראים כמו פרוזה אלא גם מתנהגים כמו פרוזה, כלומר עסוקים בעיקר בלספר סיפור. אז למה לקרוא להם שירים? אולי משום שהסיפורים שהם מספרים הם מצד אחד אוטוביוגרפיים לחלוטין ומצד שני מפונטזים לחלוטין – משהו במרקם הלשוני שלהם הופך את ההבחנה לבלתי אפשרית. ואולי זה בדיוק מה שלומדים כשקוראים את ספרה החדש של אפפל: שדווקא כאשר המשוררת מוכנה להרחיק לכת בנאמנותה לאמת ולספר דברים שקרו לה בלי להסתיר דבר, משהו בגבולות בין בדיון למציאות מסתבך, וסוגיית היחס בין אמת לאמנות נפתחת מחדש. במילים אחרות: כשההלב גלוי לגמרי, וכל מחסומי הבושה מוסרים, אין עוד שום דרך להבחין בין מה שהמשוררת זוכרת לבין מה שהיא בודה או ממציאה כדי למלא את הריק שנפער כשהאמת התגלתה כבלתי נסבלת ונסה על נפשה.

לחלל הריק הזה, שמגרש את האמת כדי לברוא אותה מחדש בדמותו, יש הרבה שמות: זמן, זיכרון, שכחה, ובשיריה של אפפל יש שכבות על גבי שכבות של זמן, ערימות של זיכרון, תועפות של שכחה. כמעט כל שיר בספר הוא סיפור קצרצר שההווה מתערבל בו עם כל סוגי העבר – הקרוב, הרחוק, העוד יותר רחוק, הזכור, השכוח – ויוצר תיבת תהודה של כאב מעגלי, מחזורי, לולאתי, שפורץ ומושתק שוב ושוב. יש לפחות שלושה סוגי זמן (או כאב) כאלה בשיריה של אפפל: הזמן העתיק שאצור בזכרונות ילדותה כבת למשפחת פליטים בשכונת פליטים בחיפה של שנות החמישים; הגילוי שראשיתו בילדותה – אך הלך והתחדד עם השנים – שהיא עצמה חיה בתוך משפחתה כפליטה מנודה ונרדפת; ושנות השתיקה הארוכות שלה בבגרותה, כאישה וכמשוררת. צירוף כל הזמנים האלה, על כל השתיקות והשכחות שאצורות בהם, יוצר סגנון כתיבה מיוחד במינו, מלא עומק ויופי, שמפגיש היפר-ריאליזם צלול להפליא עם סוריאליזם פרוע ושבור, ומעניק לשיריה של אפפל כוח נדיר: הכוח לספר סיפור חיים עד לקצהו, עד לקרקעית הקרועה שלו, עד לתהומות שמהם הוא בוקע.

שולמית אפפל, תדמייני שאת כוכבת, פטל

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 6 באוקטובר, 2017 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון