בנימין הרשב, כל השירים

פורסם בתאריך 4 באוגוסט 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"כל השירים" של בנימין הרשב הוא ספר יוצא דופן מכל בחינה: בדו-לשוניות שלו, הנעה בין יידיש לעברית, בממדיו, יותר מ800 עמודים, ובריבוי הפיגומים – המבואות, הנספחים, התרגומים – שמעניקים לו נפח מופרז לצד דחיסות יוצאת דופן. וכדי להבין למה הספר משונה כל-כך, צריך לספר משהו על תולדותיה הקרועים של שירת הרשב, ובעיקר על התנודה הפנימית שאפיינה אותה, בין התפרצויות מילוליות רבות עוצמה לבין הנטיה ההפוכה לקרוס ולהשתתק.

ראשית דרכו כמשורר היתה בנעוריו, ביידיש, בשנות הארבעים של המאה שעברה. יחד עם משפחתו נמנה הרשב עם היהודים הרבים שנדדו בימי מלחמת העולם ברחבי ברית המועצות, ואת שיריו התחיל לכתוב כשהמלחמה חתרה לסיומה והוא עמד לצאת למסעו הארוך מערבה, מרוסיה דרך פולין לגרמניה המובסת, ומשם דרומה, לארץ, להתגייסות לפלמ"ח ולקרבות מלחמת השחרור. היו אלה השנים ההרואיות בתולדותיו של הרשב כמשורר: הוא הגיח אז ממעמקי ההיסטוריה היהודית כמשורר צעיר רב כישרון, שמבין את ממדי החורבן אך אינו נרתע מפניו, נוטל על שכמו את עתידה של השירה היידית אחרי השואה, ומוביל אותה לארץ ישראל, על מנת להעניק לה שם נעורים חדשים ותקווה חדשה.

בשיריו של הרשב מאותה תקופה מתגלה סתירה פנימית מרתקת, שמעניקה להם יופי מיוחד אבל גם נימה הזויה במקצת: השירים הרי נכתבו בצילו של חורבן שאין ממנו תקומה, וסיפרו על מוות שאין לו שיעור, אבל בסגנונם הפואטי היה משהו שנטה דווקא אל הקצה השמח והפרוע של הסקאלה הרגשית, אל האקסטזה והקרנבל. הרשב היה מאז ומתמיד משורר "מקסימליסטי", שהופך את שיריו לאורגיות מסתחררות של מילים וחרוזים ומקצבים, וכנראה שהצירוף הזה, של מודעות למוות עם משיכה עזה לחיים, היה נחוץ מאוד לשארית הפליטה של שירת יידיש, שכן היא אימצה לחיקה את שירת הרשב בהתלהבות, וראתה בה הוכחה לכך שיש לה עדיין עתיד, לכך שגם אחרי השואה קם לה דור חי ובועט של משוררים צעירים.

בדיעבד התגלתה התקווה ההיא כתקוות שווא, ואולי אחד הראשונים להבין זאת היה הרשב עצמו, שהפסיק כבר אז, במחצית הראשונה של שנות החמישים, לכתוב ולפרסם באופן סדיר שירים ביידיש, והתמסר בכל מאודו למקצוע אחר לחלוטין, חקר הספרות. עם השנים הוא התגלה כאחד מחוקרי השירה המהוללים של ישראל הצעירה, ובמקביל התבסס מעמדו כמתרגם משמעותי מיידיש לעברית ולאנגלית. אלא שכעבור כשני עשורים של שתיקה יצירתית תקף את הרשב גל משמעותי נוסף של כתיבת שירה, הפעם לא רק ביידיש אלא גם בעברית (באמצעות הפרסונה הבדויה של גבי דניאל), גל שהוביל את פואטיקת החיים-לאחר-המוות של שיריו המוקדמים לשלב חדש, הרבה פחות תמים באשר לעתידה של היידיש, הרבה פחות ציוני ברוחו, והרבה יותר נואש ומשחקי, כמעט על סף התפוררות.

ולבסוף, בשנים האחרונות של חייו עד למותו ב2015, הופיע גל היצירה האחרון של הרשב, שהתבטא לא בכתיבת שירים חדשים אלא במאמץ לרקום ולהשלים את הספר הזה בדיוק, ספר "כל השירים" הדו לשוני שלו, ולשם כך לאלתר תרגומים עבריים חפוזים לשיריו ביידיש, ולחפש מבואות ונספחים שיתיימרו לגשר, לא תמיד בהצלחה, על הקיטועים הדרמטיים בתולדותיו כמשורר. התוצאה היא ספר שקרעיו ותפריו – בין יידיש לעברית, בין הגולה לשלילתה, בין מעורבות יצירתית למרחק מחקרי והיסטורי – בולטים יותר מהמקובל, ואולי דווקא משום כך, בגלל נטיתו לקרוס לתוך סתירותיו, הוא מצליח לשקף משהו מדמות המשורר בשלמותה.

בנימין הרשב, כל השירים, הוצאת כרמל

תגיות: , , , ,

יום שישי, 4 באוגוסט, 2017 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון