רוני סומק, נקמת הילד המגמגם

פורסם בתאריך 21 באפריל 2017 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של רוני סומק, "נקמת הילד המגמגם" הוא ספר במתכונת "מבחר וחדשים": מצד אחד הוא מסכם את שירתו בעשרים השנה האחרונות, מ1997 עד היום – ומבחינה זו אפשר לראות בו ספר המשך ל"גן עדן לאורז" שסיכם את שירתו בעשרים שנותיה הראשונות, מ1976 עד 1996 – ומצד שני יש בו שירים חדשים לגמרי, כאלה שנכתבו בשנתיים-שלוש האחרונות. מדובר איפוא בספר אידיאלי למי שרוצה להבין מה ישן ומה חדש בשירתו של אחד המשוררים הכי אהובים בדורו, ואולי לא רק הכי אהובים אלא גם הכי ישראלים – משורר שמפתה לזהות בו את התגלמות השירה הישראלית באשר היא.

רק משורר כל-ישראלי יכול לכתוב שיר כמו "שיר פטריוטי", שמתכתב עם מה שמכונה בעברית כל-ישראלית "הומור עדתי" – "אני עיראקי-פיג'מה, אשתי רומניה/ והבת שלנו היא הגנב מבגדד" – וכמעט באותה נשימה לכתוב שיר כמו "אברהם בדרך לעקידה", שלא מהסס להשוות את אברהם אבינו למחבל-מתאבד פלסטיני: "חגורת הנפץ תקתקה/ על גופו המפוחד,/ ומבארות העיניים שהוברגו לו/ באותו בוקר, טפטפו/ דמעות הפרידה מיצחק."  רק משורר כל-ישראלי יכול לכתוב שיר סולידריות יהודי-ערבי מרחיק לכת כמו "עבודה ערבית", שבו הוא יוצר תקבולת בין חוויותיה של אמו כפועלת טקסטיל בשנותיה הראשונות בארץ לבין מאבק פועלות לודז'יה בדיר חנא בשנות ה90, ובה בעת להסכים להשתבץ ברשימת "יש עתיד" לכנסת, המייצגת את מעמד המבוססים בחברה הישראלית.  רק משורר כל-ישראלי יכול לשלב בשיריו נקודות מבט שנהוג ליחס לשמאל הרדיקלי, ובה בעת להישאר יקיר המרכז והממסד על כל אגפיו, דמות חיובית וחינוכית שאינה מרגיזה איש, משורר אמצע הדרך המושלם.

איך הוא עושה את זה? חשוב לומר שזאת לא רק שאלה פוליטית או סוציולוגית, אלא קודם כל שאלה פואטית. מה שמאפשר לסומק להיות משורר כל-ישראלי מובהק ומתעתע כל כך – לא רק עירקי-רומני אלא גם יהודי-ערבי או רדיקלי-ממורכז – הוא אספקט מיוחד וראוי לציון בפואטיקה שלו. ברשימה על ספרו הקודם "כוח סוס", ניסיתי לתאר את האספקט הזה באמצעות דימוי יסוד שחביב על סומק: דימוי השירה לתפירה, וליתר דיוק: דימוי המשורר לתופרת, אבל מסוג מסויים מאוד: כזאת שלא מסתירה את קווי התפר של יצירות הטקסטיל שלה אלא מבליטה אותם, והופכת את צד שמאל של הבגד לצד ימין. כך בדיוק כותב סומק את שיריו: בוחר את המטאפורות הכי צבעוניות, תופר אותן זו לזו ודואג שהתפרים יהיו גלויים לעין.  והכישרון המיוחד הזה, להבליט בלי בושה את התפרים ובדרך זו להדגיש את אופיים הקולאז'י של שיריו, הוא גם זה שמאפשר לו לשלב בתוך פרסונת-המשורר שלו את ריבוי פניה של החברה הישראלית בלי לאבד את האחיזה בנקודת האמצע שלה, בלי להשתגע ובלי להיקרע.

ובחזרה לשאלה שפתחתי איתה: מה חדש בשירתו בשירתו של האהוב במשוררי דורו? לא הרבה, למען האמת. זהו אותו סומק מוכר וידוע, אם כי יש אולי איזה גוון חדש בשיריו מהשנים האחרונות, שניכר בשם השער שבו השירים האלה מרוכזים: "די ג'יי במעון נשים מוכות". מייד מתנסחת סדרה ארוכה של תמיהות: מי זה הדי ג'יי הזה? ומה הוא עושה דווקא במעון לנשים מוכות? האם באמת הוא הוזמן לשם? ומה מכשיר דווקא אותו להמתיק את זמנן? סומק לא מציע תשובות ברורות לשאלות הללו, אבל ברור שגם כאן, בצירוף הזה, בולט בעיקר התפר המתריס והמתעתע שמחבר בין חלקיו.

רוני סומק, נקמת הילד המגמגם, כנרת זמורה ביתן

תגיות: , , , ,

יום שישי, 21 באפריל, 2017 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על רוני סומק, נקמת הילד המגמגם

חיים רכניצר
10 ביולי 2017

יש שירה שנכתבת ונקראת כמו מכניקה נכונה, היא נכונה ולכן פועלת אבל היא מכניקה ולכן רגע לאחר החיוך, או רגש כל שהוא אחר, שעולה על פניך בקריאת השיר, זה פג, כי הנה ברור לך – השיר "עושה" את זה, אולם השיר איננו "זה". הוא שיר שהוא ממש "כמו שיר" ורק כמו שיר.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון