רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים וסרט מדידה שמתפתל כלולאה סביב הצוואר משלימים את התמונה הרב-משמעית, שיש בה, כמו תמיד אצל סומק, אירוניה עצמית וגילוי נאות. הוא בוחר ליצירותיו את האריגים הצבעוניים והבוהקים ביותר – בעיקר אייקונים תרבותיים הלקוחים מאמצע המאה שעברה, כמו מרלין מונרו ובריז'יט בארדו, עבד אל-ואהב ואום כולתום, אלביס פרסלי ומוחמד עלי – ומקפיד שתפרי הדימויים שבאמצעותם הוא מחבר אותם למציאות הישראלית יהיו ברורים וגלויים לעין.
את דימוי השירה לתפירה מצאתי בשני שירים בספרו החדש של סומק: "שיר הלל לז'ורנל האופנה בורדה" ו"הערה אישית בשולי טופס הבקשה לחידוש הדרכון העיראקי". שני השירים עוסקים במורשתו של סומק: הראשון בהוריו, בעיקר באמו, והשני בבגדד, עיר הולדתו. ובעוד הראשון מדגיש את כוחה המאחה של מלאכת התפירה, השני מדגיש דווקא את ההפך: את המחטים הפוצעות ולולאות החנק הכרוכות בגעגוע למקום אבוד, בוגדני ומאיים. תפירה, רומז סומק בשני השירים, היא פעולה מנחמת ואלימה גם יחד: גוזרים ותופרים, ולפעמים מה שנגזר ונתפר הם החיים עצמם, העור והבשר.
כאן בדיוק עובר קו פרשת המים של שירת סומק – בין צידה החיצוני של מלאכת התפירה, צד הכיסוי והקישוט, לבין צידה הפנימי, הפוצע והאלים. הכפל הזה אפיין את שירת סומק מראשיתה, וזכה לגילומו הקלאסי בדמותה של מרילין מונרו כפי שצויירה בספרו הראשון: "רק השדיים שלה כמו כרטיסים מנסיעה רחוקה זרוקים על המרצפות, מנוקבים בחלקים היכן שהקונדוקטורים מהימים הרחוקים אוהבים". בשיר מפורסם אחר באותו ספר סומק כתב "בסוף הדרך ידליק הקאובוי של מרלבורו סיגריה, לזכר חוטי הצמר שסרגה על המון ורוד שאצבעותיו ערבבו לה בפטמות", ושיר שהוקדש לאמיר גלבע הסתיים במילים "והזאבים שתו וודקה לכבודךָ בחגיגות האונס שבלילות גופה." לא קשה לראות שסומק קשר בשירי הנעורים ההם מספריים ומחטים – ליתר דיוק: מכונות ניקוב ומסרגות – לאונס ורצח, והכליב אלימות קשה עם חוטי צמר וקונדוקטורים.
שיריו של סומק הדגישו מאז ומתמיד את הפער בין משל לנמשל. למשלים שלו יש בדרך כלל ניחוח זר, מיתולוגי למחצה, ואילו הנמשלים נטועים בפריפריה הישראלית, שמעוצבת כפרובינציה של אימפריות דימויים זרות ורחוקות, הוליווד ובגדד של אלף לילה ולילה. ברור גם הקשר בין משל ונמשל בשירתו: הם צד הפנטזיה וצד הממשות של אותו מטבע, או במילותיו של סומק: הם תפורים כמו "כפתורי חלום" על "חולצות היומיום". החיבור ביניהם נולד במספרות ובבתי הקולנוע של ילדותו, שבהן נשים עלעלו בחוברות בורדה ונערים פנטזו שהם אקדוחנים. שירתו של סומק היא מבחינה זו מחווה מתמשכת לנעוריו, ומתוך כך לדימויי היסוד של תרבות הפופ הבינלאומית של אמצע המאה שעברה, שבעזרתם הוא ניסה אז, ומנסה עד היום, להטליא את קרעי החברה הישראלית שמתוכם צמח.
אלא שסומק כותב כבר יותר מארבעים שנה, ובשנים האלה החברה הישראלית השתנתה מאוד. התוצאה היא שמספר לספר המתח בין נאמנות ושינוי בשירתו הולך ומחריף, והיחס בין שני הצדדים של הפואטיקה שלו – הצד המאחה והמנחם, הנשי, והצד הפוצע והאלים, הגברי – קורס לפעמים אל תוך עצמו. אפשר לזהות קריסה כזאת בשיר המצורף לרשימה, שיש בו חדות ויופי של מכתם, ובכל זאת קשה שלא לחוש שהוא עובד נגד עצמו: מפנטז עולם הרבה יותר נשי, אבל מבעד לפנטזיה משחזר עולם שבו ההבחנה בין המינים חדה וכואבת במיוחד. אולי הגיע הזמן שסומק ישקול שינוי כיוון מסויים, ובמקום להאחז בכל כוחו בעבר ישלים עם הצורך להיפרד ממנו. רמזים להשלמה כזאת פזורים בספריו האחרונים, ואפשר למצוא אותם גם בשירי הספר החדש, כמו בשיר-סיפור הנפלא "מכתב לאלביס פרסלי", ובשירי האהבה של סומק לאמו ולבתו.
רוני סומק, כוח סוס, זמורה ביתן
- רבקה מיכאלי משוחחת עם רוני סומק ברדיו 103fm.
- שירי לב ארי מראיינת את המשורר ב-icast.
- רשימה של אורי הולנדר ב'הארץ'.
- לרשימה על ספרו של סומק 'אלג'יר'.
תגובה אחת
רוני סומק הוא המשורר הכי "מרושת", אינפלציוני לגמרי בהופעות ציבוריות, בוועדות, בפרסים, בפסטיבלים, בשליחויות, בראיונות, אגו טריפ היסטרי-מרקיע. ואיפה השירה נטו? מדשדשת, זאת האמת שבקליקה (או הביצה) הישראלית כמעט לא מעיזים לקרוא לילד בשמו (סומק הוא גם רב כוח בסצינה!, הירש עצמו מאוד זהיר בביקורת השלילית המהוססת אך הקטלנית למדי בין השיטין…). סומק תקוע באמנות הפופ האנאכרוניסטית, הפך למנייריסט מדופלם שממחזר את עצמו, יצרן זריז ומכאני של מטאפוריקה "מפתיעה" כאילו ובעצח שחוקה וחלולה. גם פוזת ה"האחרות", הזריקות של סומק, החתרנות המדומה- היא ממש פאתיטית למי שחוגג מיינסטרימיות סטייל יאיר לפיד….