אילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, ויתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק לא מעט גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת שלו לשירתם של אחרים מעניקה לו פרספקטיבה סבוכה וביקורתית על יצירתו שלו, ומעודדת אותו לסגל את כוונותיה וסגנונה לזרמי העומק המתחדשים של השירה הישראלית. ואכן, הפואטיקה של שירי ספרו החדש, "המשורר האשכנזי האחרון", שונה לחלוטין מהפואטיקה של ספריו הקודמים: ברקוביץ צועד בשיריו החדשים באופן גלוי ומוצהר בעקבות מהפכת ערס פואטיקה, ומציע גרסה אשכנזית – אם כי אשכנזית מסוג מיוחד ואישי מאוד (ואולי אין סוג אחר) – לשירה המזרחית הצעירה.
השינוי הפואטי בשירת ברקוביץ' הוא כפול. מצד אחד הוא מאמץ את התכנים המוכרים של הפואטיקה המזרחית, כלומר את הדגש על זהות אתנית ועל זיכרון לשוני ותרבותי מרוד ודחוק. הספר נולד, כך ברקוביץ' מספר בשירים שפותחים אותו, כאשר סערת ערס פואטיקה חידדה את תודעתו האשכנזית, גרמה לו להתחקות אחר זכרונותיו המשפחתיים, ומה שהתגלה לו הוא גורלם של בני משפחתו בשואת יהודי רומניה. הבחירה בשואה כמאפיין של אשכנזיות נראית שחוקה, כמעט בנאלית, אבל האמת היא שאין שום דבר שחוק או בנאלי בשואה, ולגילויה בסבך זכרונותיו של המשורר יש כוח שניכר היטב בשירים.
אך לא רק את ההבטים התוכניים של שירת ערס פואטיקה ברקוביץ' מאמץ, אלא גם את סגנונה האופייני. הצורות הפואטיות הגבישיות שאפיינו את שירתו עד לאחרונה – צורות שאפשר היה לשמוע בהן הדים לשירה העברית-אשכנזית של אמצע המאה ה-20 – מתחלפות בספרו החדש בסגנון הרבה יותר דיבורי, ישיר, וידויי, סיפורי, ולמעשה: פרפורמטיבי, מהסוג המאפיין את השירה המזרחית של העשורים האחרונים. ניתן אף לומר שברקוביץ' עובר בספרו החדש ממרחב ההשפעה של המודרניזם האירופאי אל מרחב השפעה אחר, פוסט-מודרני, פופי ואמריקאי, שכן זוהי אחת המשמעויות שנלוות לניגוד בין שירה אשכנזית ומזרחית בהקשר הישראלי.
וצריך להדגיש ששיריו החדשים של ברקוביץ' עושים את העבודה. דמותו המשוררית המיוחדת, שהיה בה תמיד משהו ליצני-עצוב, נוגע ללב, כזה שלא מפחד להילכד בחולשותיו ולהתמודד במישרין עם חוויות קשות של בזות והתבזות, זוכה בספרו החדש למעמקים חדשים, ונעשית סבוכה ומורכבת מתמיד. ונדמה שהמורכבות הזאת קשורה בעיקר לנכונותו המוצהרת של ברקוביץ' – שבמבט ראשון נראית מתחכמת, ואולי אף פרודית או אירונית, אבל היא כנה ורצינית עד כאב – לעצב את שירתו וזהותו של "המשורר האשכנזי האחרון" על פי מודלים מזרחיים.
ובכל זאת, למה "המשורר האשכנזי האחרון"? מה פתאום אחרון? הדבר קשור בעיקר למודעותו של ברקוביץ' לאופיה המשחקי, התיאטרלי, אפילו המתעתע, של הזהות האתנית המיוחדת המעוצבת בשיריו. ברקוביץ' רומז לנו שהאשכנזיות שלו שונה מהאשכנזיות של השירה הישראלית לדורותיה, זו שמוליכה בגאווה מביאליק דרך אלתרמן וזך עד לאשכנזים הזועמים של ימינו, שהוא אשכנזי אחר, "אשכנזי סוג ב", וגם האשכנזיות שלו אחרת: מהוססת, נכלמת, משתוקקת. וכדי להבהיר את כוונותיו מספר לנו ברקוביץ' את סיפורו של סבו, אפרים פרוים סגל, בוגר מחנה העבודה בכפיה במחוז טלאורמן שבדרום רומניה, שהיה מלצר בכסית. המשורר האשכנזי האחרון, כך מתברר, אינו רואה בעצמו נצר ליושבי כסית – נצר לאינטלקטואלים המיתולוגיים של מדינת אשכנז – אלא נצר למחנה שונה לחלוטין: מחנה העובדים בכפייה, המשרתים והמלצרים. וקשה שלא להתייחס ברצינות ובכבוד לעדותו.
אילן ברקוביץ', המשורר האשכנזי האחרון, פרדס