דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו

פורסם בתאריך 8 ביולי 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מה שמעניין בספר השירים השלישי של דיתי רונן – חוקרת תיאטרון שמילאה בעשור הקודם שורה של תפקידים בכירים במשרד התרבות – הוא תשוקתה הגדולה לעשות סדר: בביתה, בשירתה, בחייה. כך בדיוק היא מאפיינת את הפואטיקה שלה: "מה אני עושה. אני כותבת שירים: עושה סדר במתים ובחיים." כמיהתה של רונן לסדר באה לידי ביטוי גם בשם ספרה החדש, "שיבת הבית ונדודיו", שמסגיר את המבנה הבסיסי שלו: יצירה שאפתנית, כמו-אפית, שנכתבה בהשראת האודיסיאה.

לאודיסיאה של הומרוס יש גיבור אחד, זה שעל שמו היא קרויה: אודיסיאוס שבע הנדודים הכמה לשוב לביתו ולמשפחתו. לאפוס של רונן, לעומת זאת, יש לכאורה שני גיבורים: המשוררת עצמה וכנגדה הדמות המכונה "הבית". השניים מנהלים מערכת יחסים ענפה שעיקרה פרידות ונדודים, עד להפי-אנד שבו הם מצליחים להתאחד, ולמשוררת מתגלה סוף-סוף ביתה המושלם, זה שאמור להעניק סדר לחייה. מעניין לבדוק מהו "הבית" הזה, ולהבין איזה אור הוא עשוי לשפוך על חיפושי הבית בשירה הישראלית בת זמננו.

הספר כתוב בשלושה סגנונות מובחנים, שלכל אחד מהם מתאים ציר אחר של עלילת האפוס. יש בספר שירים מהזן האוטוביוגרפי, המוקדשים לילדותה של המשוררת כבת בלי בית מיותמת למחצה, נצר לקורבנות השואה ולניצוליה. לצידם יש בספר שירים דמויי הייקו, שעוסקים במסעותיה של המשוררת ברחבי העולם – לעיירת תיירות פינית, לכפר קטן בהודו, לפסטיבל משוררים באוקראינה – ובקושי שלה לשוב מהטיולים האלה לביתה. וכדי לגשר בין שני הצירים האלה, האוטוביוגרפי והתיירותי, שהיחס ביניהם בעייתי מאוד, חותמים את הספר המנונות כמו-דתיים שבהם חוגגת המשוררת את שיבת הבית לחייה, וליתר דיוק: את התגלות הבית שמצליח למזג בתוכו את כל שאר הבתים: הן את אלה שהמשוררת איבדה או כמהה להם בילדותה המיוסרת, והן את אלה שהיא נמלטת מפניהם או רודפת אחריהם בבגרותה כאזרחית העולם.

אז מהו הבית הזה, שכל שאר הבתים מתמזגים בו? זהו בית הדומה במקצת למקדש, שנערך בו פולחן לדמות גברית מסתורית, ספק בן-זוג ספק דמות פנימית מפונטזת, שהמשוררת מתארת באמצעות נוסחאות הלקוחות מהמסורת הדתית. "טובה לי הדרך אליך ממך" היא כותבת באחד השירים, מחווה ל"אברח ממך אליך" של אבן גבירול. "עכשיו אני בתך ואמך, אחותך ואשתך", היא קובעת בשיר אחר, ומחברת אב ובן ואח ובעל לדמות פלאית אחת, שאינה אלא השתקפות נרקיסיסטית של המשוררת עצמה. "הלילה הייתי שוב בבית שלי," היא מספרת בתחילת אותו שיר, "זה שליד הנהר: שכל גזע עץ מכלונסאותיו נושא את זהותי, וכל קרש בגשר המוביל אליו חורק בשפתי, וכל פינה מפינותיו מדקלמת את תנועת גופי." בית כזה, המשקף באופן מדוייק כל כך את מי ששוכנת בו, אינו ראוי להיקרא בית. זוהי פנטזיה.

יש בספר שורות יפות, ואפשר להעריך את נחישותה של רונן להתמודד עם תחושת הזרות שמקננת בה, אבל יומרתה לגלות בחייה סדר חובק-כל אינה עולה יפה. הדמות שהיא מכנה "הבית" מתפרקת מאליה לסדרת דמויות מובחנות היטב – האם, האב, האהוב, הזר, המת, החי, האל – שהדרך היחידה לאפשר להן להתמזג היא להפוך אותן לבבואות של המשוררת. אין לאפוס שני גיבורים, כמו שנדמה, אלא גיבורה אחת, הכמהה להשתקף בעצמה. הבית לא מתגלה לאורך האפוס, אלא הולך ונעלם. ברור למה: אם לא מוכנים להתחייב לבית קונקרטי – ממש כמו אודיסיאוס – המילה "בית", על הזרות המאיימת שתמיד כרוכה בה, מתרוקנת ממשמעותה.

%d7%93%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%9f

דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 8 ביולי, 2016 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון