רחל פרץ, כיפה אדומה, רק תני לו אוייב

פורסם בתאריך 30 באוקטובר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש בשיריה של רחל פרץ משהו מסתורי, בלתי מפוענח, אבל גם חושני וחכם להפליא, שהופך אותם לחידות מהפנטות. אני לא יכול להעיד שפיענחתי את כל החידות, גם לא את רובן, אבל תוך כדי קריאה בספרה – קריאה שליוותה אותה השתאות בלתי פוסקת, כאילו שפשפתי את עיני ושאלתי: מה, זה באמת כתוב כאן? – הבנתי לפחות דבר אחד: שבכל שיר של פרץ אפשר לזהות שני קולות נבדלים שלא מצליחים להתמזג, להפך: הם כל הזמן מתנגשים ונאבקים זה בזה, אבל גם אסור להם להיפרד. אסור לאף אחד מהם לדחוק את האחר לפינה ולהשתלט על התמונה לגמרי, למרות שזה בדיוק מה שהם משתוקקים לעשות. באחד השירים פונה אל המשוררת דמות נשית לא מזוהה, פנימית או חיצונית, ספק פסיכולוגית קלינית ספק עורכת ספרותית, ותובעת ממנה לדבר רק בקול אחד, בקול "הנכון", זה שמתאים ל"סיפור". והמשוררת – היא מזוהה בשמה: רחל – עונה לה: אני לא יכולה, אני מוכרחה לשלב את שתי הדוברות, "הנכונה" ו"הלא נכונה", כי אחרת שתינו לא נצליח לזוז, לכתוב, לחיות.

מי הם שני הקולות האלה ומה מפריד ביניהם? לפעמים נדמה שהקול האחד הוא קולו של הגוף, קול שיש בו תמיד משהו איטי ובלום, כמעט משותק, חסר אונים, לכוד בתוך עצמו, ואילו הקול השני הוא קולם המהיר כברק של המחשבה, הדמיון, הזיכרון, הניסיון המצטבר, המשאלה, החרדה, הפנטזיה. אם קוראים את השירים לאור ההבחנה הזאת אפשר לפעמים לעשות בהם מינימום של סדר: שוב ושוב אפשר לזהות בהם תמונה של אישה יושבת, בדרך כלל על כיסא, ללא תנועה כמעט, עיניה פעורות מרוב ציפייה ופחד, וסביבה מערבולת פרועה ומאיימת של התרחשויות שיש בהם כמעט תמיד משהו מיני או אלים. ומה שמפליא בתמונה היא ההבנה שהיחסים בין שני הקולות האלה, קולו של הגוף וקולה של התודעה, נוטים להתהפך. המערבולת החיצונית, המפונטזת, היא בעצם תיאור מדוייק, כמעט-ריאליסטי, של מה שמתרחש בתוך הגוף. הוא נמצא כל הזמן על סף קריסה, כאילו הוא משחזר שוב ושוב את ההתרחשויות שבגללן הוא לא מצליח לזוז בכוחות עצמו, ונאלץ להמציא לעצמו סיפורים אלטרנטיביים או להצמיח לעצמו מין כנפיים מילוליות שבעזרתן יוכל להמשיך לנשום, או לפחות להניע את היד הכותבת.

עיקרון הכפילות – כפילות הקולות, כפילות הגוף והתודעה וכו' – מכתיב גם את צורתו של הספר. יש לו שם כפול, "כיפה אדומה/רק תני לו אויב", שרומז לכך שהספר עצמו מתפרק לשתי חטיבות שונות מאוד באופיין: חטיבה אחת שיש בה עשרים ושישה שירים מנוקדים, שאפשר לזהות כחטיבת "הגוף" של הספר, וחטיבה נוספת, שאפשר לזהות כחטיבת "התודעה", המוקדשת כולה ליצירה אחת, פואמה לא מנוקדת בפרוזה שגולשת לפעמים למדרש הגותי. בפואמה הזאת מספרת פרץ מחדש בקולה המיוחד, הכפול, את האגדה על כיפה אדומה, תוך שהיא משלבת בה סיפורים מפורסמים נוספים, בין השאר את אגדת אדם וחווה. קשה לחשוב על אגדות שחוקות יותר מכיפה אדומה או מסיפורי הבריאה התנ"כיים, ובכל זאת פרץ מצליחה להעניק להן חיים ועומק בלתי צפויים. אנחנו נכנסים אל תוך יער סבוך ומופלא של השתקפויות פואטיות ופסיכואנליטיות, מיתולוגיות ומטאפיזיות, שלא מפסיק להפתיע בישירות ובקונקרטיות שלו – כלומר באופן שבו הוא רומז לעיקר שנותר עטוף במסתורין: לסיפורה האוטוביוגרפי המנוחש, המושתק או המוכחש, של המשוררת עצמה.

פרץ2-001

רחל פרץ, כיפה אדומה, רק תני לו אוייב, מוסד ביאליק

תגיות: , , ,

יום שישי, 30 באוקטובר, 2015 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון