בנימין הרשב, תולדות הצורות של השירה העברית

פורסם בתאריך 26 בספטמבר 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה היה הרצון לנתק את השירה הישראלית מהקשריה ההיסטורים המידיים: מהאידיאולוגיה הציונית והדרמה המרה של "הגורל היהודי" באירופה, מכתיבה במשקל וחרוז ומהשפעת המודרניזם הרוסי והיידי של ראשית המאה העשרים. מאוחר יותר, בשנות השבעים, כאשר הקים את החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, המשיך הרשב את המהפכה ההיא, מהפכת "דור המדינה", והנחיל את ערכיה לאקדמיה: במקום מחקר ספרותי לאומי, היונק מצרכיה של האידיאולוגיה הציונית, הוא הציע מחקר ספרותי אוניברסליסטי, "מדעי", המיוסד על עקרונות כלליים הטובים כביכול לכל עת ולכל שפה. כך נולד הביטוי המשונה הזה, "החוג לתורת הספרות הכללית" – גם "תורה", כלומר תיאוריה או מדע ולא אידיאולוגיה או מסורת, וגם "כללית", כלומר ספרות בכלל, באשר היא ספרות, ולאו דווקא יהודית או עברית או ישראלית.

אלא שכל אותה העת, כבר משנות החמישים, ייצג הרשב באמונה ובנחישות לא פחותים את הערכים ההפוכים לערכי מהפכת "דור המדינה". את פועלו המרשים כחוקר ספרות, מתרגם ומשורר הוא הקדיש דווקא למסורות התרבותיות שחבורת "לקראת" השתוקקה להתנער מהן – לתרגום שירה יידית, למשל, או לחקר עקרונות הכתיבה במשקל ובחרוז. נאמנותו למסורות האבודות באה לעיתים לידי ביטוי גם בסנטימנטים אנטי-ציוניים עזים, לא מהסוג השמאלי אלא מהסוג "הגלותי" – סנטימנטים שמקורם באבל עמוק על הרס התרבות היהודית-אירופאית הגדולה, זו שהתרבות הישראלית צמחה מתוכה אך גם דיכאה והתנשאה עליה.

הסתירה החריפה הזאת – אם באמת מדובר בסתירה – היא סוד כוחו של הרשב. היא בולטת מאוד בכתיבתו המחקרית, שיש בה איזון בין השכלה היסטורית רחבה להפליא, החוצה שפות וזמנים ורגישה לפרטים ולהקשרים, לבין תשוקה עזה להכללה תיאורטית ולסדר צורני ואסתטי. זוהי בעצם גירסה של הסתירה הבסיסית הניצבת בלב המהפכה המודרניסטית – מהפכה שאין לה משמעות בלי המסורות שבהן היא מורדת. הרשב גילה, כמו מהפכנים רבים אחרים, שהמהפכה היתה מוצלחת מדי: ששיאה היה אמנם רגע ארוך של משבר פורה, מסחרר בתקוותיו ובעוצמותיו, אבל ההרס שהיא הותירה אחריה – הרס המסורת – הוא בלתי נסבל, לפחות מנקודת מבטו של המהפכן עצמו, שבלי המסורת הזאת אין לי מושג כנגד מה, ולמען מה, הוא מרד.

ועכשיו רואה אור ספר חדש של הרשב – החוגג השנה את יום הולדתו השמונים – הספר "תולדות הצורות של השירה העברית", שבו הוא סוקר את הדפוסים המוזיקליים הבסיסיים שאפיינו את השירה העברית בכל שלביה העיקריים, מהשירה המקראית דרך בן סירא והפיוט ושירת ספרד והשירה העברית באיטליה ושירת ההשכלה ועד לשירה הציונית שקדמה ל"דור המדינה". במבט ראשון, ולא רק ראשון, הספר הזה הוא הגשמתה של פנטזיה ציונית מתוקה במיוחד – פנטזיה על תרבות לשונית עתיקה ומתמשכת, שלמרות כל הזעזועים הדרמטיים שפקדו אותה, שפות הלעז והז'רגון והמנגינות הזרות שצרו עליה ונמהלו בה בזו אחר זו, שמרה על מין רציפות מסתורית המכשירה אותה לשמש כשפה לאומית גאה. והרי האידיאל הציוני הזה הוא שהוביל במידה רבה להשלטתה של העברית כשפתו הלגיטימית היחידה של "היהודי החדש", ולחיסול הרב-לשוניות שאפיינה את תרבויות הגולה. העובדה שדווקא הרשב, אחד הנציגים המובהקים ביותר של חזון "היהודי הישן" על קוסמופוליטיותיו ורב-תרבותיתו, הוא אולי היחיד באקדמיה הישראלית היום שמסוגל, או לפחות מעז, לכתוב ספר מסורתי ולכאורה גם "ציוני" כל-כך בהשתמעויותיו, היא מין משל מסובך לא רק לאופיה הדיאלקטי, הפורה והדינמי של מחשבתו, אלא גם למשהו רחב יותר, הנוגע לגורלה הבלתי פתור ולעתידה החידתי של התרבות הישראלית. לרשימה מצורף אחד משיריו היפים של גבי דניאל – שם-העט של הרשב כמשורר עברי: שיר-קינה סתווי, חורק וחם כמו תקליט ויניל ישן, על עם גוסס.

harshavבנימין הרשב, תולדות הצורות של השירה העברית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 26 בספטמבר, 2008 עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון