למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", וסימן בו ארבע אמהות: רחל, אלישבע, אסתר ראב ויוכבד בת מרים. במקביל הלכה והתגבשה עם השנים רביעיה אחרת, הרבה יותר פופולרית, הכוללת את רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ויונה וולך. המשורר נתן וסרמן הרחיב לא מזמן את הרשימה, והציע לזהות את זלדה ואלזה לסקר-שילר עם שתי האמהות-השפחות, בלהה וזלפה, ואף העלה בהקשר זה את דמותה של הגר. וכעת מצטרף לחגיגה המשורר הצעיר והמוכשר אופיר משרקי, ומעניק למדרש האמהות טוויסט משלו: הוא מסלק מהרשימה את רביקוביץ', ומציע את עצמו לתפקיד האם הרביעית.
קשה לדעת מה יש למשרקי נגד רביקוביץ', אבל אפשר לנחש שהחטא שבעטיו היא מגורשת מרשימת האמהוֹת הוא חטא האימהוּת, שכן בניגוד לשלוש האחרות, שלא ילדו, כמה משיריה הטובים ביותר נכתבו לבנה. במילים אחרות: יש לה יורש ביולוגי, ולכן קשה יותר לתבוע את ירושתה המטאפורית.
הפואנטה שלי לעת עתה פשוטה: שאלות של ירושה ספרותית הן שאלות מסובכות, והן מסובכות כפלים כאשר הירושה נעה בין נשים לגברים. נוסחת הבסיס היא כזאת: א' מוכרז כיורש של ב' כדי להשכיח את ג'. כשמשרקי מתכחש לרביקוביץ', זה בסדר גמור, זכותו. יותר מזה: קשה שלא להיזכר בחזי לסקלי שעשה לפניו מהלך דומה, וקרא לספרו השלישי "העכברים ולאה גולדברג", בין השאר כדי להתכחש לוולך. אבל כשבני ציפר מכתיר את משרקי ל"יורש של וולך", התוצאה היא מסמוס שיטתי של סדרת עובדות משמעותיות. למשל: של העובדה שלשירה העברית יש הרבה יותר מארבע אמהות (עובדה שמשרקי עצמו רומז לה בשיר החכם "זה לא הסקרנות ש"); שרבות מהן חיות ובועטות, כותבות ומפרסמות; שמעמד שירת הנשים תלוי ביחסנו למשוררות החיות, לא המתות; ושוולך, אם יש לאמהותה המטאפורית תוקף מיוחד, היא אמנו המשותפת: רבות מאיתנו יכולות לראות בעצמן יורשותיה וממשיכותיה.
ובכל זאת, האם אין איזה מובן פשוט יותר שהופך את משרקי, כהצעתו של ציפר, ל"יורש של וולך"? התשובה שלילית. שירתו שונה מהותית משלה: הרבה פחות פראית ומסתורית, והרבה יותר מחושבת ונוחה לפיענוח. המילים שלו מסודרות היטב על הדף, ויוצרות בדרך כלל מדרש פיוטי אינטילגנטי הדומה לעיתים לסידור פרחים מוצלח, כמו בשיר המצורף לרשימה. מתוארת בו, כמו ברבים משיריו, מטאמורפוזה: משהו שמכונה "שירת הארורים" (שירתם של רמבו או לסקלי, אולי) נשחק ומתרוקן ממשמעות, הופך למטאפורה, אקסיומה, קלישאה, עד שמגיחה ממנו אגדה על בית המקדש השלישי: מדרש אירוני על שירה כגשר בין קללה לגאולה, אם תרצו.
שתי מסקנות-ביניים עולות מן הדיון. ראשית, שכל העקבות בספרו של משרקי מובילות ללסקלי, ולא לוולך. ושנית, שבניגוד לשניהם משרקי הוא משורר זהיר למדי. יש במדרשים שלו יופי גיאומטרי וניקיון אינטלקטואלי, שמזכירים את "המחולות הריקים" של לסקלי, אבל גם משהו חיצוני ומשחקי במקצת, לא לגמרי מחוייב. יוצא דופן מעניין מבחינה זו הוא השיר "ראיתי עצמי כמותן", שבו המשורר עצמו מצליח להיסחף אל תוך המטאמורפוזה, כלומר להתחיייב, והופך בתהליך מזורז של הזדקנות והכחשה עצמית ל"אם הרביעית" של השירה העברית. זה שיר חזק ונוגע ללב, אך דווקא מנקודת המבט של מסורת שירת הנשים הוא בעייתי. עולה ממנו שיתרונן העיקרי של אמהות השירה העברית הוא בעריריותן ובנטייתן להכחיש ולהקריב את עצמן על מזבח השירה, וזוהי עמדה רומנטית ופשטנית במקצת, המטשטשת את גדולתן ומורכבותן.
אופיר משרקי, יותר מ-7, עיתון77
- רשימה של חגית בת אליעזר על הספר ב'קורא בספרים'.
- ראיון שערכה מיה סלע עם המשורר ב'הארץ'.
- אופיר משרקי בתרבות וספרות, 'הארץ'.