רפי וייכרט, גג החשכה

פורסם בתאריך 17 בינואר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אחרי עשרה ספרי שירה רואה כעת אור מבחר מקיף משירתו רפי וייכרט, שמכיל שירים מכל ספריו לצד שירים חדשים. וייכרט נטה לאחרונה לפרסם ספרים שמרוכזים בצורה ספרותית יוצאת דופן (שירים בני 14 או 100 מילים בדיוק) או נושא מסויים (אהבתו לבתו), והמבחר מעניק הזדמנות להתרשם משירתו בכללה, ולעקוב אחרי מסלולה מאמצע שנות ה-80 ועד לעשור האחרון.

כבר בשיריו המוקדמים עסק וייכרט במה שמכונה בכמה מהם "חלוף" או "תמותה" – בנטייתם של רגעים, בני אדם, ולפעמים עולמות שלמים, לחלוף ולהעלם. הוא הצטיין אז בכתיבתם של שירים משני סוגים: שירי אהבה שבהם המשורר מתעד את הרגע המסתורי שבו אהובתו נרדמת – נעלמת אל תוך עולמה וחלומותיה, אל מעבר לנוכחות החידתית של גופה הישן – ושירים שעוקבים אחר העלמותם, וליתר דיוק אחר מותם, של משוררים.

שני משוררים בולטים במיוחד בהקשר הזה – יאיר הורביץ ודוד אבידן. לשניהם וייכרט התקרב בשנות חייהם האחרונות, ולמותם היה תפקיד מרכזי בהתעצבותה של שירתו. גם בשירי הקינה אלה, כמו בשירי האהבה, וייכרט מזדהה בכל ליבו עם תפקיד העד – אמנם לא לרגע המוות עצמו, רגע פריחת הנשמה (הורביץ מת בבית חולים בבלגיה, אבידן מת לבד), אלא למשהו רחב ועקרוני יותר: לתהליך החד-סטרי והחד-משמעי שבו אדם נעלם פתאום, מסתלק, הולך לעולמו.

ב1985, כשהורביץ מת, וייכרט עוד האמין בלב שלם ביומרה המסורתית של השירה – להנציח את החולף, ובכלל זה את המשורר עצמו, ולאפשר שיחה בין חיים ומתים. בפרפרזה על מילים של הורביץ הוא כתב "שירה, אתה אומר, היא כוח / שמאפשר לך לשחזר אדם / מדבר, יושב מולך." ב1995, כשאבידן מת, וייכרט כנראה כבר למד להטיל ספק בחזון הרומנטי הזה, שמאפשר למשוררים לגבור באמצעות מילים על המוות. לא במקרה שירו המרשים ביותר לזכר אבידן, "לפנינה אבידן", מתעד ביקור תנחומים אצל אמו השכולה של המשורר. שם, הרחק מהתהילה המובטחת כביכול למשורר המת, בחברת האם שנאחזת בכל כוחה באורח – "לא שאר בשר, לא ידיד קרוב" – הוא נחשף לאמת על בדידותם של החיים והסתלקותם של המתים.

יש בשירים האלה משהו מרגש ואפילו מפליא משום שהם מנבאים, או לפחות מסבירים, את אחד התפקידים המשמעותיים שוייכרט נטל על עצמו כשהקים ב1997 – כשנתיים אחרי מות אבידן –  את הוצאת "קשב לשירה", והפך לעורך מרכזי של שירה ישראלית. נאמן לרעיון שנרמז קודם, שמסירות למשורר מתגלה לאו דווקא בנכונות לאהוב את שיריו אחרי מותו, אלא בנכונות להיות קשוב אליו בחייו, בבדידותו, כשהוא מזדקן ואולי גם יוצא מהאופנה, הפך וייכרט את  "קשב לשירה" לביתם המו"לי של משוררים ותיקים רבים, כחתני פרס ישראל אריה סיון וטוביה ריבנר, שבלעדיו היו אולי הולכים לאיבוד בין שאר ההוצאות.

בראשית שנות האלפיים התרחש שינוי נוסף בשירת וייכרט. העניין שלו בחולף לא נעלם, אך הופנה יותר ויותר פנימה – תחילה לזכרונות ילדותו, ולאחר מכן לפחדים שקשורים לו עצמו, להזדקנותו, אפילו לפחד ממותו. ההתקפלות פנימה הולידה שירים יפים, אבל טעמם הלך ונעשה מר ובודד, כמו בשיר המצורף לרשימה. ואז הופיע השינוי הדרמטי מכולם: וייכרט הפך לאב, נולדה בתו דר, ומתוך העיסוק בחלוף ובתמותה פרץ פתאום זרם בלתי פוסק של שירי אהבה נלהבים לבתו.

המעבר הזה, מקינות נוגות ומעודנות להמנונות אהבה הוריים, מעניק לספר מבנה צלול מאוד, שאפשר לראות בו משל לתהליכי יסוד בשירה הישראלית ובחברה הישראלית בכלל – משירה מוכת בדידות של מהגרים ובני מהגרים לשירה שחוגגת את ההורות המסורה והאוהבת של צאצאיהם.

Inv

רפי וייכרט, גג החשכה, אבן חושן

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 17 בינואר, 2014 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון